פרשת משפטים

כא, א



"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"

בשמות רבה מבואר בזה"ל: "ר"מ אומר ואלה המשפטים, נתן הקדוש ברוך הוא משפט לזקני ישראל כשם שסנהדרין יושבת במרום לפני האלקים[1] עכ"ל.

והמפרשים מבארים דבריו[2], שכוונתו לפרש ה"ואלה" בתחילת פרשתנו, שמשמעו שהוא מוסיף על ענין ראשון, ועל מה הוא מוסיף, ע"ז אומר המדרש שהוא המשך להדינים של המזבח. ז.א. שכמו שלמטה יש בית, עד"ז למעלה אצל המזבח של הקב"ה יש בית דין שהוא דן את כל העולם[3].

אבל במדרש תנחומא מבאר הסמיכות באו"א, וז"ל: ואלה המשפטים. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם עשיתם אתם את הדין ואין אתם מזדקקין לפני אמות העולם, אבנה לכם בית המקדש וישבו בה סנהדרין, שנאמר ואשיבה שפטיך כבראשונה וגו" עכ"ל.

והנה צע"ק בפירושו של התנחומא שהרי לפי דבריו (שבשכר של המשפטים בונים המקדש), לכ' תחילה הי' צריך לכתוב אודות המשפטים ואח"כ אודות המקדש, כי המקדש בא בשכר של המשפטים. וצריכים לפרש דבריו, שהמקדש שישנו בפרשת יתרו בא בזכות של המפשטים[4].

ולאידך ביאורו של המדרש רבה ג"כ טעון ביאור. שהרי מה בא הכתוב ללמדנו בסמיכות זה, כי לכ' דוחק לומר שבא ללמדנו שכמו שהקב"ה נמצא בבי"ד של מע' כמו"כ נמצא בב"ד למטה, כי עיקר חסר מן הספר. ואולי[5] יש לבאר שכוונתו ללמדנו שהב"ד דלמטה מכוון כנגד בי"ד של מעלה, ועצ"ע .

ביאור השייכות בין הסנהדרין למקום המקדש

רש"י ביאר בד"ה ואלה המשפטים וז"ל: "ולמה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש (ס"א המזבח)" עכ"ל. וצ"ב מהי השייכות בין שני דברים אלו.

ועיקר הלשון של רש"י הוא שהוי סמיכות להמקדש, וי"ל שהביאור בהשייכות הוא ע"פ הידוע ברכות ח, א "שמשחרה בית המקדש אין הקב"ה שורה אלא בד' אמות של הלכה, ועפ"ז מבואר שפיר השייכות בין מקומו של סנהדרין – הלכה להמקדש.


ביאור השייכות בין הסנהדרין להמזבח – אופן ראשון

אבל לפירש זה עדיין צ"ב בהשייכות בין המזבח להסנהדרין – לפי הגי' שלשון רש"י הוי "מזבח". וחשבתי לומר ע"פ המובאר בסוף מס' ברכות סד, א שענין של ת"ח הוא לעשות שלום בעולם, וענין המזבח הוי ג"כ לעשות שלום בעולם כמבואר במכילתא שמות כ, כה שהוא לעשות שלום בין הקב"ה וישראל[6].

ובענין זה שענינים של ת"ח הוא לעשות שלום בעולם יש להעיר מבעל הטורים כאן שכתב וז"ל בא"ד: "המשפטים נוטריקון הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט וכו'" עכ"ל. וזהו ענינים של ת"ח.


ביאור השייכות בין הסנהדרין להמזבח – אופן שני

ובאמת יש לומר באו"א שבפרטיות יותר הסמיכות הוי להדין של "לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו". וי"ל שהוא ללמד שענין זה הוי הוראה להדיינים ות"ח שאף שצריכים להיות אצלם שמינית שבשמינית של גאווה[7] מ"מ לא יהיה יותר מכן[8] הענין של צניעות הוי מדרכי של הת"ח. וכלשון המשנה "ומלבשתו ענוה ויראה", והוי צנוע וארך רוח", "ומוחל על עלבונו" " (אבות ו, א), "אל תבקש גדולה לעצמך, ואל תחמוד כבוד" (שם, ה), "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים . . באימה ויראה וענוה . . המכיר את מקומו . . ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה (שם, ו) וראה בהרמב"ם הל' דעות פ"ה ה"ח וכהנה רבות. 

רש"י פירש לפני זה וז"ל: "ואלה המשפטים כל מקום שנאמר אלה פסל את בראשונים, ואלה מוסיף על הראשוני', מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני וכו'" עכ"ל. ולכ' מה הי' הסברא שאינם מסיני שצרכים לומר ואלה שגם אלו הם מסיני.

ונראה לומר בהקדם מה שכתב רש"י בסוף הפסוק בד"ה לפניהם וז"ל: "(גיטין פח) ולא לפני עו"א, ואפי' ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל אל תביאוהו בערכאו שלהם וכו'.

ועוד יש להאריך, והמשך יבוא בעזהי"ת.

---

[1] הם המלאכים שוכני מרום – פירוש מהרז"ו.

[2] ראה באור מהרי"פ ועוד.

[3] ראה ע"ז בפרטיות בתנחומא פרשת קדושים א.

[4] משא"כ לפי המדרש רבה אנו אומרים שיש שני בתי דינים אחת למעלה ואחת למטה, ומסתבר שהבי"ד דלמטה בא ונשתלשל מהבי"ד דלמעלה.

[5] ועדיין צ"ב שהרי תורה לא בשמים היא, וכן צ"ב בכל ענין של בי"ד שלמעלה, שלכ' אין ענין של בחירה במלאכים (תניא פל"ט ובכ"מ) ויש להאריך ואכ"מ.

[6] במקום אחר ביארתי עפ"ז המבואר בגיטין צ, ב שהמגרש את אשתו המזבח יורד עליו דמעות, שלכ' מהי השייכות דוקא להמזבח, אלא ע"פ מדרש זה מובן שענין המזבח הוא שמבין בענין השלום אף במקום מחלוקת, ולכן הוא בוכה שלא הי' יכולים לעשות ענין זה.

[7] סוטה ה, א

[8] אולם ראה בהרמב"ם הל' דעות פ"ב הל' ג' ובהגהות מיימוניות אות א שפסקינן כר' נחמן ב"ר יצחק שאפילו ת"ח לא יהי' להם שום גאווה.

פרשת יתרו

יח, א


וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים

ג' ביאורים על הטעם שיתרו בא והתגייר, יסוד לכל ביאורים אלו

והמכליתא מביא ג' שיטות על הטעם שיתרו בא. טעם הראשונה הוא מרבי יהושע, והוא מבאר שמלחמת עמלק היתה הסיבה לזה שיתרו בא. טעם שני' מביא רבי אלעזר [המודעי] שבא מצד מתן תורה. וטעם שלישית אומר רבי אליעזר שהי' מצד ששמע אודות קריאת ים סוף.

ומפשטות לשון המכליתא ברור שהיסוד לג' שיטות אלו[1] הוא לבאר לשון הכתוב "וישמע". ז.א. שאה"נ שהי' כמה ניסים שעשה הקב"ה עם ישראל, אבל לא כולם נשמעו ליתרו. אבל שלשה ניסים אלו 'שמע' יתרו.

טעם הראשון נקט 'מלחמת עמלק', כי אם יש מלחמה, ויש עם מלוחם וכובש, בודאי שדבר כזה נשמע למרחוק[2].  ורבי אלעזר מבאר ששמעו: "שבשעה שנתנה תורה לישראל, זעו כל מלכי האדמה בהיכלתם[3].  ורבי אליעזר על טעמו השלישית מפרש: "שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו".

שקו"ט בג' השיטות

מצד אחד טעמו של רבי יהושע הוי הטעם היותר פשוט[4],  כי כולם שומעים על מלחמה, כי עם שהולך וכובש, זה הוי דבר דבר שנוגע להחיים של כל אומה, וא"כ דבר כזה מתפשט לכל. אבל לאידך, הנס שהי' בהמלחמה אינו בדומה להנס של קרי"ס ומ"ת[5], כי במלחמה (אף אם ישנם ניסים) אינם גלוים – והם קשורים במדה מסויימת להנהגת הטבע, ולא כן בקרי"ס ומ"ת ששם היו ניסים נפלאים ששברו את כל כלי הטבע.

כד דייקת טעמו של רבי יהושע, שבא מצד מלח זה טעון ביאור שהרי סוף סוף ענין של מלחמה אין הכרח שהי' באופן נסי. ואף שהי' נס גדול, אבל אין זה בערך לנס כמו קריאת ים סוף ומ"ת ששם הי' נפלאות גלוים לעין כל.

ואפשר שלכן ביאר רבי אלעזר ורבי אליעזר שהי' מצד מתן תורה וקריאת ים סוף, כי בנסים כאלו מובן יותר איך שיתרו נתפעל, עד שירד מ'גדלותו' שהי' כומר לע"ז, ובא בכל משפחתו אצל משה[6].

---

[1] יש מבארים שרש"י סובר שאינם שיטום.

[2] וזה כ"כ פשוט, שרבי יהושע אינו מבאר דבריו, כמו רבי אלעזר ורבי אליעזר.

[3] ורבי אלעזר ממשיך: "באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע, אמרו לו בלעם, שמא המעשה הזה עושה לנו כשעשה לדור המבול . . אמר להם שוטים שהעולם כבר נשבע הקב"ה לנח שאינו מביא מבול . . אמרו לו, שמא מבול של מים אינו מביא, של אש מביא, אמר להם, אינו מביא לא לא מבול של אש, ולא של מים, אלא תורה נותן הקב"ה לעמו ולדידיו . . כיון ששמעו כולם מפיו הדבר הזה, ענו כולם ואמרו אחר כך ה' יברך את עמו בשלום, ופנו והלכו איש למקומו וכו'.

[4] כי אי"צ לבוא לביאורים שמ"ת "זעו כל מלכי באדמה", וגם אם זעו לכ' הי' זה רק מלכי האדמה ולא הכומרים, וא"כ איך שמע יתרו מזה. וכן אי"צ לומר שקריאת ים סוף נשמע בכל העולם כולו.

[5] ראה שער היחוד והאמונה פ"ג.

[6] ראה בהמלבים אות א' ב'בהתורה והמצוה.