שמחה בחג השבועות
קושיא בסתירה בין
נעשה קודם לנשמה וזה שכפה הקב"ה הר כגיגית, תירוץ של המדרש תנחומא, ביאור של
החתם סופר
א). שבת
פח,א "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז) א"ר אבדימי בר חמא בר חסא
מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם
תהא קבורתכם א"ר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה
בימי אחשורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים" (אסתר ט,כז).
במדרש תנחומא נח
ביאר בא"ד וז"ל: "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם
הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר ואמר רב דימי בר חמא
א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם.
וא"ת על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא שמעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה
ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא (אמר להן) על
התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול
קנאתה..." עכ"ל.
ובחתם סופר
או"ח סי' ר"ח ע' רנט ביאר דבריו שבני ישראל ידעו שהקב"ה ענינו חסד
ולכן קבלו את התורה אף שלא ידעו מה כתיב בה, משא"כ תורה שבע"פ שלא ידעו
גדרם של החכמים לא רצו לקבלו כי אפשר שלא יהיה שייך לשמוע עליהם.
ואפשר יש לבאר
איזה ענינים שרואים בחג השבועות עפ"ז.
ביאור עפ"ז
טעם נוסף לקריאת רות בחג השבועות
ב). הרמ"א[1] מביא בשם
האבודרהם שהמנהג[2] לומר רות
בשבועות.
וא'
"מהחידושים" היוצאים מהמעשה של רות ע"פ המבואר בגמרא[3] שאנו
"מתירים" רות (שממנה בא דוד מלך ישראל) לבוא בקהל ה', אף שכתבו בתורה
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" שזה הוי איסור רק על הזכרים ולא על
הנקבות "תנינא עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".
ואפשר שקריאת רות
על שבועות קשור עם דברי התנחומא שהבני ישראל חששו לקבל את התורה שבעל פה כי
"יש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה",
וע"ז בא מעשה של רות להראות שהחכמים יש בהם גם ענין דהתירה, עד שיכולים לפרש
את דברי התורה להתיר גם בענינים החמורים כמו גיירות[4].
ביאור למה הרביים
עשו דגש יתירה על ענין של שמחה בחג השבועות – ושייכותו בדא"פ לדברי התנחומא,
וביאור חדש בטעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות עפ"ז
ג). הרבי
נהג לאחל במכתביו לפני חג השבועות "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[5]. פעמים
רבות היה מוסיף שהוא לשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ופעם אף הוסיף
"כמו ששמע מאביו [מוהרש"ב].
והרבי הסביר לשון
של שמחה[6] וז"ל:
"להיות אשר לימוד התורה וקיום המצוות קשור בנסיונות ובעלמות והסתרים, לזאת
צריכה להיות קבלת התורה בשמחה, כמרז"ל דמצות שקבלו עליהן בשמחה עדיין עושין
אותה בשמחה, שבמילא מתקיימת יותר" עכ"ל.
ובשפטות כוונתו
לבאר למה דוקא בשבועות מדגישים ענין השמחה, הרי "שמחת בחגך" כתיב (דברים
טז:יד), וע"פ דבריו מובן השייכות לזה שיש קישוים בקבלת התורה, ולכן דוקא אז
צריכים דגש זו. וכמבואר בשבת קל, א שהיו מצוות שלא קבלו בשמחה, ויש
לתקן זאת בקבלת התורה של שבועות בכל שנה ושנה, ולתקן את זה שהי' איזה מצוות (כמו
עריות) שלא קבלו בשמחה, ולהוסיף להמצוות שקבלו בשמחה (כמו מילה) להיות בשמחה
יתירה[7].
[ראה גם אגרות קודש חי"ז עמ' קנב, ולקו"ש ח"ח עמ'
272].
ובמק"א[8] הסביר הרבי
ענין זה באופן אחר קצת וז"ל: "זהו ע"ד מ"ש בגירות שהוא יכול
לגייר א"ע דוקא כשהוא בשמחה, היינו שאם הוא באופן של בע"כ אינו יכול
לגייר א"ע, משא"כ לאחר שנתגייר והוא ככל ישראל אז מבואר ברמב"ם אשר
בפנימיות הוא רוצה בטוב, ויצרו הרע אנסו, ולעולם יעסוק גם בלי
לשמה, כמו"כ מובן בהיות שמ"ת הנה יהי' בעניך כחדשים[9], שהוא מ"ת
חדש, הנה מצד זה דוקא בשבועות שהוא ענין של גירות כמו מ"ת בפעם ראשונה אשר
יהי' ענין של גירות כמבואר במגמ' ביבמות, הנה לכן צ"ל בשמחה ובפנימיות"
עכ"ל.
ואפשר יש לבאר
באו"א ע"פ דברי המדרש תנחומא, שמכיון שהי' איזה כפי' במ"ת בפעם
הראשון, מצד זה שכפה עליהם הר כגיגית, לכן אנו רוצים לשלול ענין זה ולכן מדגישים
אנו את ענין השמחה[10], [11].
וע"פ דברי
התנחומא יש להוסיף ע"ד החידוד שדגש זו של שמחה באו מהרביים[12], כי מצד דברי
תורה, אין חילוק בין שבועות לשאר החגים בענין של שמחה, ואפשר שהוספה זו, הוא לסתור
טענה זו [של בנ"י המבוא במדרש תנחומא] שדברי חכמים הם רק להחמיר, ולעשות
דברים קשים יותר.
ויש להוסיף טעם
אחר לזה שמדגישים ענין השמחה ע"פ הטעם של הילקוט[13] לזה שקורין
רות בשבועות "כדי ללמוד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני כמו שהיה
לרות כשנתגיירה"[14]. ולפ"ז
מובן למה צריכים להדגיש ענין השמחה להורות שאף שיש יסורין ועוני קשור לענין התורה
צריכים לשמוח בשמחה של מצוה.
ויומתק ע"פ
תחלת דברי הילקוט על רות "שנו רבותינו (ב"ב יד,ב) סדרן של כתובים, רות,
ספר תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגלת אסתר, עזרא, דברי
הימים, למ"ד איוב בימי משה היה נקדמיה ברישא, אתחולי פרעונתא לא מתחלינן, והא
רות פורענותא היא, פורענותא דאית לה אחרית, דאמר ר' יצחק למה נקרא שמה
רות, שזכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקב"הבשירות ותשבחות". וק"ל.
[ידוע המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, ונאמר ע"ז טעמים רבים.
ואפשר י"ל טעם נוספת ע"פ הנ"ל. ובהקדם המבואר בכ"מ[15]שיין הוי כנגד
ענין הגבורה, וחלב הוי נגד ענין החסד. וע"פ הנ"ל י"ל שהוא להמתיק
את ענין הקושי שהי' בקבלת התורה, וק"ל.]
[1] בסי' תק"צ ס"ח, ובשו"ע
אדה"ז תקצ"ד סי"ג.
בילקוט שמעוני רות רמז
תקצו [מהדורת וגשל] מבואר וז"ל: "ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת
בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכה"א [תהלים
סח:יא] חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים" עכ"ל.
המגן אברהם מביא טעם של
הילקוט, אף שהרמ"א מציין להאבודרהם ושם מובא שני טעמים אחרים, ויל"ע
אפשר יש לבאר את זה
ע"פ דיוק לשון של שו"ע אדה"ז בסי' תקצ"ד סי"ג וז"ל
בא"ד: "ללמד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני כמו שהיתה לרות
כשנתגיירה וכו'" עכ"ל. ולשון זה של אדה"ז הוא ממש כלשון
של הילקוט, רק שאדה"ז מוסיף "כמו שהיה לרות כשנתגיירה",
ואפשר שאדה"ז רצה לרמז גם [לא' מהטעמים] של האבודרהם כי הרמ"א ציין לשם,
ובהאבודרהם כתב וז"ל בא"ד: "ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את
התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפרק החולץ (מו, ב),
ורות גם היא נתגיירה שנאמר (רות א:טז) כי אל אשר תלכי אלך וגו' וכו'
עכ"ל. ואפשר שלזה רמז אדה"ז. [יש שני טעמים אחרים
באבודרהם אבל הם יותר על דרך הרמז עיי"ש.]
[2] מנהג חב"ד הוא שאין אומרים רות, אולם
ראנ מה תו"מ תשמ"ח ח"ג עמ' 419 בהע' 20 וז"ל: "ואף
שבחב"ד אין נוהגים לקרוא מגילת רות בפועל (מאיזה טעם שיהי'), הרי בודאי שהעדר
הקריאה בפועל אינו נוגע בשייכות הענין, ואדרבה כו'. ולהעיר, ששיכות
דמגילת רות לעצרת הובאה ונתבארה גם בדרושי תורת חסידות חב"ד (ראה ד"ה
להבין ענין מגילת רות – אוה"ת נ"ך (כרך ב) עמ' א'כח
ואילך)." עכ"ל.
[4] אבל לאידך יש גם ענינים חמורים הנזכרים
ברות, כמובא בדברי האבדורהם וז"ל בא"ד: "מתוך תשובת רות אנו יודעים
מה אמרה לה נעמי, שאמרה לה אסור לנן תחום שבת אל אשר תלכי אלך. אסור לך
ייחוד באשר תליני אלין. מפקדינן בתרי"ג מצות עמך עמי. אסור לן ע"א
ולאהיך אלהי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין באשר תמות אמות. שני קברים מתוקנים
לב"ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין ושם אקבר הכי איתא בפרק
החולץ מז, ב וכו' עכ"ל. וראה גם בדברי הילקוט מובא בהערה הקודמת
שלמדין מרות שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני. ויל"ע.
[5]אגרות קודש חי"ז עמ' קנב. ר' אוצר
מנהגי חב"ד ח"ב עמ' רפט.
[7] ויומתק ע"פ הידוע שהימים האלו נזכרים
ונעשים, ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים, הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א
פכ"ט, מצויין בלקו"ש חכ"ב עמ' 322.
[9] פרש"י תבוא כו, טז, וראה שו"ע
אדה"ז סי' סא ס"ב.
[10] זהו לפי הפשטות שהי' כפי' מתוך גבורה, אבל
לפי המבואר בחסידות (ראה תו"א מג"א צח, ד, לקו"ת ראה כב, א
ובכ"מ) שהכפי' הי' מצד זה שגילוי של אהבה הוי כ"כ בתוכף עד שלא יוכלו
שלא לקבלו, לכ' אין לומר כבפנים, ואפשר שלכן לא ביאר רבנו כדרך הזה.
[11] לביאור הראשון השמחה הוי שמחה כפשוטו,
משא"כ להביאורים אחרים ענין השמחה הוי דגש על הרצון, ולשולל ענין של כפי'.
[12] ראה באג"ק חי"ז עמ' קנב ובעוד
כמ"כ.
[14] לשון אדה"ז סי' תצ"ד סי"ג.
[15] ר' ס' הבהיר קעז ובכ"מ.
