מעולם הי' קשה לי דברי הרמב"ם בהל' ת"ת פ"ג הי"ג "דאין
אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה".
אבל עצם דברי הרמב"ם לכ' צריכים ביאור שהרי הנושאי כלים מציינים שדבריו
מיוסדים על הגמ' בע"ז ג,ב, וכן בחגיגה יב, ב. ובשני מקומות אלו לא ראיתי מוזכר "שרוב"
חכמתו נלמד בלילה, אלא מוזכר על מעלת לימוד התורה בלילה, וזה שהוא זמן מסוגל, וגם
המוזכר בעירובין "שלא איברא סיהרא [לילה] אלא לגירסא"[1], הרי שם
ישנו דיעה "שלא איברא לילה אלא לשינתא (עכ"פ בתקופת תמוז – תוס'),
וא"כ היו צריכים לומר שהרמב"ם חולק על דיעה זו[2].
[ואפשר י"ל שאין כוונתו לכמות, שהרי בכמות לומדים לרוב ביום, כי
בלילה צריכים לישון ח' שעות כדברי הרמב"ם בהל' דעות, והכוונה שבלילה מצד שהוא
זמן מסוגל יש כח יתירה להבנת התורה, וכהלשון בפסיקתא רבתי (יהודה
וישראל ה:צא) ש"אין מושלים בתורה אלא בלילה", שהלשון משולים יוכל
להתפרש להבנת התורה, עיי"ש.
אבל
מלבד שבעירובין שם משמע להיפך שלענין הבנת התורה יותר טוב ללמוד ביום "מחדדין
שמעתתך...דיממא נינהו", אבל מלבד זה לשון הרמב"ם "לומד" לכ'
אינו מתפרש כזה, ובמק"א הארכתי בביאור רבנו בלקו"ש חל"ד עמ' 41-50 ואילך עייש"ה].
וצ"ע במקור לדברי הרמב"ם.
ושמעתי מהרב לוי לנגר שליט"א שאמר דבר פשוט, שהרמב"ם הוא לשיטתיה שגם בן תורה הוא
צריך לעסוק בעסק משא ומתן, ואין לסמוך על צדקה וכו'. ולפ"ז פשוט לו, שמכיון שביום
צריכים לעבוד, א"כ מובן שרוב חכמתו בא לו בלילה, וק"ל.
ונראה להביא סימוכים לדבריו, שהרמב"ם מביא שיטתו ש"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת ראשונים היא" בהלכה שלפני הלכה זו בהלכה יא, וא"ש.
ונראה להביא סימוכים לדבריו, שהרמב"ם מביא שיטתו ש"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת ראשונים היא" בהלכה שלפני הלכה זו בהלכה יא, וא"ש.
אבל נראה שבזמן הגמרא היו כאלה שהיו לומדים כל היום (כי היה להם פרנסה בהרחבה), ורק בזמן מן הזמנים הין עושים פרקמטיא כמו בברכות (לה:) "במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא". וגם היו כאלה שהיו להם ירושה והיו לומדים כל היום (כמו רבי אלעזר בן חרסום(ביומא לה:) ורבי עקיבא (ראה כתובות סג ופסחים קט ש "אמרו עליו על ר' עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים בע"פ בשביל תינוקות כדי שלא ישנו וערב יוה"כ כדי שיאכילו את בניהם").
ReplyDeleteובוודאי שגם הרמב"ם לא פוסק נגד כל החכמים האלה, אלא שהפסק של הרמב"ם הוא שיש מצווה ללמוד תורה בכל רגע (כמו כל שפשר לו לעסוק ואינו עוסק...), אבל אסור לקחת צדקה בשביל זה. (וזה כמו צריך ואין לו תקנה).
ואפ"ז אינו מובן דברי החכם, כי עפ"ז למה סתם הרמב"ם ולא פירש שה בד"א, בזמן שהוא עושה פרקמטיא וכו" כל היום, לאפוקי משאינו צריך. ועצ"ע
האם מקראים אלו היו כמו יוצא מן הכלל, וגם אם היו רגילים יש לעיין אם הרמב"ם בספרו מדבר על מה שהי' רגיל בימיו, ויל"ע
Delete