בענין לימוד התורה בלילה

א. ברמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ד כתב וז"ל: שדי לו לאדם לישון שמונה שעות ויהיו בסוף הלילה . . ע"כ. אבל ראה בהל' ת"ת פ"ג ה"יב דכתב וז"ל: דאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אחת מהן בשינה ע"כ.

והקשה הרב חיים ראפאפורט שליט"א [1], שלכ' ישנה סתירה בין שתי הלכות אלו, שאם כדי שיהי' הגוף בריא ושלם צריך האדם לישון שמונה  שעות, נמצא שא"א לזכות לכתרה של תורה כ"א ע"י ויתור עלבריאת הגוף, וא"כ לכ' ישנה סתירה בדברי הרמב"ם,[2] ונשאר בצ"ע?

והנה בספר הערות וציונים על הל' ת"ת תי' סתירה זו[3], שבאמת צריכים ח' שעות של שינה כמבואר בהל' דעות, והשעות שלומד בלילה ונחסר מהשינה שלו הוא משלים ביום עכת"ד.

אולם לכ' אין לומר כן כי הרמב"ם בעצמו בהל' דעות פ"ד ה"ו כותב וז"ל: ולא יישן ביום ע"כ. ובפשטות כוונת הרמב"ם הוא שאין לישון ביום כלל, וא"כ אין לבאר שלכוונת הרמב"ם משלימים שעות של שינה ביום[4].

ועוד יש להקשות בדברי הרמב"ם מהמבואר בעירובין סה,א :אמר ליה לרבי זירא מחדדין שמעתך אמר להו דיממי נינהו ע"כ. ומכאן יוצא שלימוד ביום מועיל יותר לצלילות בדעת ולא הלימוד בלילה.

וכן מפורש יותר בדברי הט"ז יו"ד סי' נה סק"א וז"ל: ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח חזק וזריזות לב לעסוק בתורה ויש תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם, ועוסקים בתורה הרבה, ובאמת יוכל ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשתי שעות . . ע"כ. וא"כ איך כתב הרמב"ם שהאדם לומד רוב חכמתו בלילה?

ב. והנה שמעתי מח"א ליישב קושיא הראשונה לבאר דבהל' דעות מדבר הרמב"ם רק עפ"י שיטת הרפואה ודרכי הטבע, דע"פ טבע האדם כן צ"ל סדר החיים ודרכי האכילה, אומנם בודאי ישנם מקרים בלתי רגילים שאז אינו זקוק לסדר החיים הרגיל, כיון שיש לו כוחות נעלים וסגליים, והם מחזקים אותו באופן שלמע' מדרכי הטבע, ואז בודאי ידחה סדר החיים שהם ע"פ טבע. והרי לימוד התורה שנותנת עוז ותושיה, ונעשה לו סם החיים, ויש בה ענינים נעלים ונפלאים על טבעים כמבואר בכ"מ, ובודאי עדיף כוח וחיזוק זה משמונה שעות שינה, וחייב ללמוד כל הלילה, ויזכה לכתרה של תורה. אבל מי שלא ילמד כל הלילה, אזי אין לו ענינים אלו, וצריך לישון שמונה שעות בלילה כדי חיזוק גופו ובזה קאי הרמב"ם, עכת"ד.[5]

ולכ' דוחק לומר שהרמב"ם פסק הלכה שאינו לכל אדם, ומפשטות דברי הרמב"ם משמע שהמדובר הוא על כל אדם, שכל אדם צריך לישון ח' שעות[6].

ג. ויש לבאר זה ע"פ המבואר בפרישה ביו"ד סי' רמ"ו אות נב' וז"ל: לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר של תורה יזהר בכל לילותיו, נ"ל כל לילותיו כמשמעו דאפי' בלילי תקופות תמוז הקצרים ג"כ ילמוד ואחד המרבה ואחד הממעמיט מ"מ ילמוד, ומ"ש לא איברא לילה אלא לשינתה ומוקי לה בלילי תקופות תמוז, נ"ל דאז יהי' לו עיקר הלילה לשינה ומיעוטו לגירסא, וע"ד שאמרו שם לא איברי סיהרא אלא לגירסא ומוקי לה בלילי תקופות טבת הארוכים, ובודאי אז ג"כ צריך לישון ולא ילמד כל הלילה אלא ר"ל העיקר ע"כ.

ולפ"ז מובן שזה שצריכים ללמוד בלילה אינה לכמות הזמן, אלא לענין לימוד בלילה, ופשוט שאי"ז סתירה לזה שצריכים לישון ח' שעות, כי יכול לקיים שתיהם ע"י קצת לימוד הלילה.

אבל לכ' ביאור זה מתאים עם לשון הגמ' בחגיגה יב,ב, ובע"ז ג,ב וז"ל הגמ': אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך חוט של חסד ביום, וגם מתאים עם לשון המחבר שם וז"ל: מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו, כי ממקומות אלו אין משמעות שצריכים ללמוד כמה שעות בלילה, רק שיהיה הענין של לימוד התורה בלילה, ולזה אי"צ זמן רב.

משא"כ בלשון הרמב"ם (והטור) לכ' אין לומר כן, כי לשונם הוא כנ"ל "שאין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, ומפשטות לשונם משמע שאינו רק ענין לימוד תורה בלילה, אלא ריבוי הלימוד "רוב חכמתו", והדרא קושתא לדוכתא.[7]

ד. ונראה לבאר זה ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ד ע' 44 ואילך, וזלה"ק: ויש לומר שכוונת הרמב"ם כאן ב"כתר התורה" היא לעיקרה ומהותה של תורה, כמו כתר כפשוטו שהוא דבר שלמעלה מהראש, היינו לא זה שהאדם מבין ומשיג, אלא הדביקות בנותן התורה.

וכמבואר בארוכה בב"ח[8] וז"ל: שעיקרו של עסק התורה הוא שנהי' עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה . . ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה ע"כ.

ועפ"ז מובן דיוק לשון הרמב"ם בהל' זו "אין אדם לומד רוב חכמתו . . ולא יאבד אפילו א' מהן . . אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה", שלכ' "דברי חכמה" מאי שייכי הכא, הרי המדובר בחכמת התורה?

אלא שכוונת הרמב"ם ב"דברי חכמה" היא ללמוד ענינים של פרד"ס, המבוארים בד' פרקים הראשונים של ספר היד, הנקראים "דברי חכמה" להיותם הענינים העמוקים ביותר שבתורה, וכמואר ברמב"ם שם גודל עמקות הדברים ההם, שע"י לימוד זה זוכים לכתר התורה, כי כדי להרגיש "רוחניות וקדושת מקור מוצא התורה" שזהו "כתר התורה" כנ"ל, הוא ע"י לימוד עניני פרדס וחכמת האמת, שבהם מדובר אודות גדלות הבורא.

ועפ"ז מה שכתב הרמב"ם שעיקר הלימוד בלילה הוא ב"דברי חכמה", דהיינו עניני פרדס כנ"ל מתאים עם מ"ש בכתבי האריז"ל והובא בפוסקים (בבאר היטב או"ח ס"א סק"ו בסופו, משנה ברורה שם סק"ט ועוד), שעיקר לימוד התורה בלילה הוא באגדה ובחכמת האמת.

ועפ"ז מובנת גם השייכות בין "לזכות בכתר התורה" ללימוד בלילה דוקא. כי זה שזוכים ל"כתר התורה" ע"י לימוד התורה בלילה אינו רק מפני שבלילה אפשר להתמסר יותר ללימוד בהתיישבות הראוי', שאז מתיישב לימודו בתוכו, אלא גם ובעיקר לפי שבלילה ישנה סגולה מיוחדת שלימודו יהי' באופן שמתקשר לשכינתו ית'.

והיינו לפי שהדביקות בנותן התורה קשורה עם לימוד מתוך שפלות וביטול, שדוקא בלימוד כזה אפשרית דביקות אמיתית בקדושת התורה, והלילה הוא זמן מסוגל לעורר בעצמו רגש של שפלות ונמיכת רוח, ולכן אז הוא זמן חשבון הנפש בקריאת שמע תיקון חצות וכו' ע"כ.

ה. ועפ"ז יש ליישב הסתירה בדברי הרמב"ם, שבאמת גם להרמב"ם הלימוד בלילה אינו לכמות הזמן, וכמבואר בארוכה שכוונת הרמב"ם ב"רוב חכמתו" אינו לענין כמות הזמן, ולפ"ז מובן שיוכל לקיים שניהם לילך לישון בלילה לח' שעות, וגם ללימוד "רוב חכמתו בלילה"[9].

וכדאי להעיר מדברי רבנו באגה"ק חי"ט ע' 3 וזלה"ק: צריך לבחון בעצמו מספר השעות הדרושות לו לשינה, ועל פי זה יקבע גם זמן השכיבה והקימה, ומובן שבכל אופן מוסיף מזמן לזמן משעות לימוד התורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, שהרי נצטוינו להעלות בקודש ואין לך דבר העומד בפני הרצון עכלה"ק.

*      *      *

-הערות בענין בריאת הגוף ולימוד התורה-

א) ראיתי מקשים עוד קושיא בדברי הרמב"ם בענין זה. שבהל' ת"ת פ"ד ה"ו כתב הרמב"ם וז"ל: כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ע"כ. ולכ' זהו בסתירה להמובא ברמב"ם בהל' דעות בנוגע לדרכי האכילה וסדר היום.

ויש לבאר זה בהקדם המקור של דברי הרמב"ם מאבות פ"ו מ"ד וז"ל המשנה: כך היא דרכה של תורה . . ובתורה אתה עמל ע"כ. וברש"י (מצויין במשניות קהתי) מבאר וז"ל: אפילו אין לך מה לאכול אלא פת במלח וחייו הם חיי צער, אל תימנע מלעסוק בתורה ע"כ. ז.א שאילו אתה במעמד ומצב של פת במלח וכו' ג"כ אז ובתורה תהיה עמל.

ובזה א"ש שינוי בין לשון הרמב"ם ללשון המשנה, שלשון המשנה הוא "ובתורה אתה עמל", והרמב"ם שינה וכתב "ובתורה תהיה עמל". ונראה שהחילוק בין שתי  לשונות אלו הוא, שמלשון המשנה משמע שישנו כאן עוד דבר ש"כך היא דרכה של תורה" שצריכים לעמול בתורה, משא"כ מלשון הרמב"ם משמע שהוא בא לפרש שפת במלח תאכל, ואפ"ה ובתורה תהיה עמל.

ב) בהרמב"ם שם ה"י"ב מבאר וז"ל: (בא"ד) שאין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם . . אלא במי שממית עצמו עליהן תמיד ומצער גופו תמיד ע"כ. ולכ' המשמעות הוא שאדם ילמוד תורה אף שהוא נגד בריאת גופו וצ"ע?

ואולי המקור לדברי הרמב"ם הוא בשבת פג,ב וז"ל הגמ': אמר רבי יוחנן לעולם אל תימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה ע"כ. ולפ"ז י"ל שהפי' בממית עצמו הוא שעד יום מותו תהא עוסק בתורה, וכמובן שאין זה נגד בריאת הגוף ואדרבה.[10]

וזה שאומר הרמב"ם "שמצער גופו תמיד", יש לפרש שמקורו מהמשנה באבות בפרק קנין תורה פ"ו מ"ה וז"ל המשנה: והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים . . במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, ובקבלת יסורין ע"כ. והפירוש בקבלת יסורין הוא שיקבל באהבה ולא מהרהר אחרי ה'. ומובן שענינים אלו אינם בניגוד לבריות הגוף.

ובזה יומתק לשון הרמב"ם ומצטער גופו תמיד, שלכ' ענין היסורים הוי מזמן לזמן, ואיך שייך לצער עצמו תמיד,  וע"פ הנ"ל מובן כי הכוונה כאן היא למניעת דברי תענוג, וגם לענין קבלת יסורים שבאים מלמעלה, שענינים אלו יכולים להיות תמיד.[11]

---

[1] בקובץ הערות וביאורים גליון תתצ"ד.

[2] אולם ראה באגר"מ חוש"מ ח"ב תשובה ע"ו, ששם מבאר שהרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש בפרקים יא-יב מביא הרמב"ם ענינים שאסורים לעשות מצד סכנה, אבל כאן בהל' דעות הוי רק דרך טוב לבריאות, וכמו שאומר הרמב"ם כאן בפ"ד ה"כ וז"ל: (בא"ד) כל המנהיג עצמו בדברים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חלי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות . . ע"כ. וכן בהל' כ"א וז"ל: (בא"ד) וכל המנגות הטובות האלו . . ע"כ.

ולפ"ז מבואר שהסתירה מהל' דעות בנוגע ללימוד בלילה אינו קושיא שהרמב"ם אומר לעשות דבר אסור, כי גם להרמב"ם זה שצריכים לילך לישון י' שעות הוי רק "ההנהגה טובה", אלא הסתירה הוא מהי עצת הרמב"ם לאדם רגיל, ללמוד תורה בלילה כל הלילה, או לילך לישון ח' שעות.

בפועל רואים שכמה גדולי ישראל בכל הדורות לא ישנו, כמבוא בהט"ז (בפנים), וי"ל שהרמב"ם אומר דברים אלו כמו דוגמא שרוב בני אדם צריכים שמונה שעות, אבל ישנם יחידי סגולה שהקב"ה ברך אותם ביותר כח כנראה בחוש. השאלה הוא כנ"ל מהי עצת הרמב"ם לאדם רגיל, ללמוד כל הלילה או לישן שמונה שעות.

[3]להרב מרדכי אשכנזי שליט"א בע' 323

[4]וצ"ע מהמבואר בר"ח בעירובין סה,א וז"ל: (בא"ד) ר' אחא הוה ישן ביום והיה ניעור בלילה וגריס ע"כ.

[5]ראיתי עד"ז בשערי דעה יו"ד סי' רמ"ו דהא דלא איברי ליליא אלא לשינתא מיירי בעם הארץ, אבל לת"ח לא איברי אלא לגירסא. 

[6]ועוד יש מקום להקשות, שלפי דבריו מי שלומד תורה ואינו ישן סומך על נס, שהתורה תתן לו חיים רוחניים וכו', וידוע הכלל שאין סומכים על הנס. אבל לכ' אי"ז קשה כ"כ, כי לפי המבואר בהערה ב' של דף ,1 מהמבואר באגר"מ יוצא שזה שאין ישנים בליליה אינו ממש סכנה, מובן שאי"ז ממש כמו מי שסומך על הנס, וגם י"ל שזה שהתורה נותן עוז ללומדיה, זהו הדרך והטבע של תורה ועצ"ע.

[7]בדוחק גדול יש לתרץ שבלילה מצד זה שהלילה הוי זמן נעלה, כמבואר בהמשך דברי הרמב"ם "חוט של חסד

. . .", לכן זה פועל שהלימוד בלילה יהי' לימוד נעלה יותר, ולכן בזמן מועט יוכל לפעול הרבה, ולכן אף שהוא הולך לישון שמונה שעות, מ"מ מצד זה שהוא זמן חשוב זה נותן לו כח שיופל ללמוד הרבה, ורוב חכמתו בא בלילה.

אבל בפשטות אין לומר כן כפי הנראה בחוש, שאין הענין כן, ופשוט.    

[8]או"ח סמ"ז ד"ה ומ"ש דאמר, וראה הקדמת המהר"ל לספרו תפארת ישראל.

[9]שם בה' י"א אומר הרמב"ם וז"ל: בא"ד אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן . . אלא במי שממית עצמו עליהן ולא יתן שינה לעפעפיו ע"כ.

ובמפרשים מבארים שלשון הרמב"ם הוא מתהילים פ"קלב פ"ד וז"ל הפסוק: אם אתן שנה לעיני לעפעפי תנומה ע"כ. ובאבן עזרא מבאר שכוונת הכתוב הוא לשינת צהרים ולא לשינה של לילה. וכן במצו"ד מבאר וז"ל: ר"ל להיות ישן להתענג יותר מההכרח להחיות את הנפש ע"כ. ומכ"ז מובן כמו שבארנו בפנים שאין הרמב"ם אומר ששלילת השינה הוי מהדרכים שהתורה נקנית. 

[10]ובאופן אחר יש לבאר שהמקור לדברי הרמב"ם הוא בברכות סג,ב וז"ל הגמ': אמר ר"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו שנא' . . (וממשיך הגמ' שם ביאור ע"ז) אמרי דברי רב ינאי מאי דכתיב כי מיץ חלב יוצא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב במי אתה מוציא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עלי' (המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי התורה חמאה היא לו רש"י) עיי"ש, ומובן שאי"ז בניגוד לבריאת הגוף.

[11]ואם כנים הדברים יש ליישב מה שבהשקפה ראשונה צריך ביאור, כי לכ' הרמב"ם כופל דבריו, בהל' ו' אומר הרמב"ם שדרכי התורה היא "חיי צער תחיה", וכאן בהל' י"א אומר עוד פעם וחיי צער תחי', שלכ' זה כבר נכלל בחיי צער תחי'? אבל ע"פ מה שבארנו באות א' מובן היטב  שכוונת הרמב"ם בחיי צער תחי', אינו שתחי' חיי צער, אלא שדרך התורה הוא שגם מי שבפועל מאיזה סיבה שתהי' יש לו חיים של צער, מ"מ בתורה תהי' עמל.