פרשת ויגש מה:א
מדרש רבה
ומדרש תנחומא
בבראשית רבה
מובא: "ויתן את קלו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אתו. אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו
מיום התוכחה, בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמד בתוכחתה של אתונו הדא הוא
דכתיב (במדבר כב:ל) "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, ויאמר לא".
יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו
לענות אתו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא
שנאמר (תהלים נ:כא) אוכיחך וערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה" עכ"ל.
במדרש תנחומא
ענין זה מובא בשם ר' יוחנן: "ווי לנו מיום הדין ווי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף פרחה נשמתן,
כשעומד הקב"ה לדין דכתיב ביה (מלאכי ג) ומי מכלכל את יום הדין בואו ומי העומד
בהראותו, וכתיב בו כי לא יראני האדם וחי עאכ"ו. ומה זה נבהלו אחיו מפניו כשיבוא הקב"ה
לתבוע עלבון המצות ופשעה של תורה עאכ"ו.
עשה הקב"ה להם נס, וחזרה נשמתן וכו'".
לפי תנחומא מובן הצד להשוות בכלל
להקב"ה מצד זה שמתו, אבל לאידך אם מתו האם היראה אצל הקב"ה גדול יותר
כ"כ עד שהוא עאכ"ו. יש לעיין
למה הי' קשה כ"כ עד שמתו. ובפרט מתחילת
התנחומא שיהודה התחיל לשאול שיוסף יקל התוכחה שלו.
יש לעיין למה הקב"ה הצריך
להחיותם הרי צדיקים יש להם כח של מס"נ,
ואולי זה מצד כח התורה (כמבואר בכ"מ),
וזה הי' לפני מ"ת.
[יש להעיר שהמדרש תנחומא (דברים א)
מביא עוד דמיון מגילוי של יוסף לאחיו והקב"ה: "בשעה שהקב"ה מגלה
שכינתו על ישראל, אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולים לעמוד באותה טובה בפעם
אחת שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם כו', צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו
לאחר כמה שנים, אמר להם אני יוסף (אחיכם) מתו כולם ולא יכלו לענות אותו וגו'. הקב"ה על אחת כמה וכמה, אלא מה הקב"ה
עושה מתגלה להם קמעא קמעא כו'".
ומכאן אנו רואים שהקב"ה עשה
דבר להקל גילתו כמו שיוסף עשה, אבל הפרט "שמתו" מובא ג"כ כשי'
התנחומא].
דברי רבי יוסף
בחגיגה
רבי יוסף בחגיגה
לא הספיק ב"אוי לנו" אלא הוא עצמו בכי כי הוי מטי להאי קרא, "ומה
תוכחה של ב"ו כך, של הקב"ה לא כל שכן".
תוס' כתב שם
בד"ה של הקב"ה וכו'. וז"ל: "שלא יכול להשיב תשובה מעלייתא
להיפטר לגמרי, דמכמה דברים מצי לפטור עצמו קצת, כדאיתא בפרק הדר (עירובין סה, א)
יכולני לפטור כל העולם מדין של תפלה" עכ"ל.
הגמ' בעירובין שם מביא כך "אמר
רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום
שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר (ישעיה נא) "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת
ולא מיין...כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה, מאי יכולני
לפטור דקאמר נמי מדין תפלה".
מדברי תוס' משמע שדרשת הק"ו
לגבי יוסף שונה הוא מדברי המדרש. כי לפי
תוס' הפירוש הוא שעל טענת יוסף יש "לפטור את עצמם, משא"כ לגבי
הקב"ה".
וזה שתוס' לא רצה לפרש כמו המדרש
יש לפרש כי מה הפירוש "שיוסף הי' קטנן של השבטים" הרי זה הוי רק בשנים
(חוץ מבנימין), אבל בכח הי' משנה למלך, וכן מבואר בכ"מ שהי' בדרגה נעלית
ברוחניות.
אבל צ"ע שהרי פשטות לשון הגמ'
משמע יותר כמו המדרש כי מדגישים "שיוסף הוי בשר ודם" משא"כ
הקב"ה, ויל"ע.
וצ"ב בכוונת תוס' במה שאמר
"שמכמה דברים" הרי למסקנת הגמ' דבריו הוי רק לענין תפילה כמו שמביא
שתוס' עצמו מזכיר. ולענין תפילה משמע שהוא
מפרש שהוי רק קצת, או יש לפרש אחרת.
ועוד לדברי תוס' לכ' יוצא שלאחי
יוסף הי' טענת שיוכל להשיב, ולא רק שיש קצת טענת אלא יש השיבה גמורה, כי גם
להקב"ה יש איזה טענת רק שאינה גמורה בניגוד לאחי יוסף שיש להשיב טענה גמורה,
ויש לעיין מהי טענה זו, וצ"ע.
ועוד יש לבאר למה
המדרש הולך במהלך אחרת מתוס' והוא מפרש שהדמיון הוא לגדולת הקב"ה ע"פ
המבואר באהבת איתן על הע"י בחגיגה שם שבאמת זה שיש רק "קצת" טענה
לגבי הקב"ה רק לענין תפילה, הוי רק לשי' רבי אלעזר אבל לעוד כמה דעות בברכות לא,
ב יש לענות טענה לענין שאר עבירות ג"כ כי הקב"ה ברא היצר הרע, ובזה יש
לענות נגד הכל עיי"ש. ואפשר שהמדרש
הולך גם כשי' אלו, ונמצא שנגד הקב"ה יש לענות טובא, ואין ק"ו, ואדרבה
נגד יוסף אין לטעון כ"כ כמו זה, ולכן הוצרכו לבוא לענין של ב"ו נגד
הקב"ה, ויל"ע.
גירסת
הר"ח ופירוש של "תוכחה"
הר"ח גורס וז"ל:
"ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי לכו נא ונוכחה אמר ומה אחי יוסף לא יכלו לענות
אותו בתוכחה כי נבהלו מפניו תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה".
ראיתי מדייקים
שהר"ח גרס "לכו נא ונוכחה" בגמ', ולכ' אין זה מוכרח.
לפי המבואר במפרשים על תהלים נ:כא,
יש להוסיף קצת עומק כאן, כי הם מפרשים תחילת הכתוב
יש לעיין מצודת ציון מפרש תוכחה
מלשון ויכוח, ויל"ע אם זה הוי כמו תוכחה.
ק"ו
בס' שו"ת בנין שלמה
מביא פירוש מאחיו הרב בצלאל הכהן שבאמת במעשה מכירת יוסף הסוף הי' לטובה, רק שהם
חשבו עליו רעה. ואם כן הוא דומה לנתכוון לאכול בשר
חזיר ועלה בידו טלה, ואף על פי כן לא יכלו לעמוד בתוכחתו. קל וחומר כשיבוא הקב"ה להוכיח לכל אחד
ואחד לפי מה שהוא, כלומר: כשגם המחשבה וגם המעשה היו עבירה – על אחת כמה וכמה שלא
יוכל האדם לעמוד מול תוכחת הקב"ה.
אם התוכחה הי'
סתום
מהרז"ו מביא מתנחומא שהי'
ק"ו סתום.
המהרש"א לכ' מבאר אחרת והוא
סובר שאפילו תוכחה סתומה לא הי' כאן. וז"ל: "ואע"פ שלא אמר להם כלל
מענין תוכחה, מ"מ היו יראים שיבא הוא אח"כ להוכיחם על מה שעשו לו ונבהלו
מפני הבושה שלא יוכלו לעמוד בתוכחתו" עכ"ל.
התו"ת מקשה שלא הי' תוכחה,
ובאמת כן הוא במהרש"א שלא הי' תוכחה.
התורה תמימה מבאר שהי' טמון
כאן דברי תוחכה (ואולי בזה יש להוסיף בהק"ו של הגמ' (והמדרש), שהמדרש מבאר
שהק"ו הוא שיוסף הי' קטן שבהשבטים בניגוד להקב"ה בכבודו ובעצמו,
וע"פ דיוק הנ"ל יש להוסיף שאצל הקב"ה התוכחה באמת הוי דברים
ברורים, ולא כמו שהי' אצל יוסף שהוא לא פירש דברי התוכחה).
והוא מבאר: "דמה שאמר העוד
אבי חי, הוא כמתמי' ואומר, האמנם הי' בו כח לסבול משא יגון וצערו
מאבודתי עד שעוד חי הוא, והנה במעט
דברים אלו די להם להאחים לקוט בפניהם על כל המעשה אשר עשו, ומבואר דבדברים אלו
אמנם הוכיחם תוכחה נמרצה הראויה לעשות שרט בנפש החייבת בה, ודו"ק".
לא הוי תוכחה
גלוי'
[הרי"ף (על עין יעקב להמאור
עינים) ביאור ש"אני יוסף העוד אבי חי" הוא חלק מההוכחה, שהם שקרו, ואפשר
שהם שקרו ג"כ על זה שאבי חי
וכן ביאור בהעמק דבר, אבל הוא כתב
"שכן הבינו חז"ל", האם כוונתו לגמ' ומדרש זו, הרי לא כל המפרשים
הבינו כך, ויל"ע.
הוא ממשיך להקשות שלמה ההוכחה של
הקב"ה קשה יותר – וקושייתו טעון ביאור אבל גם לדבריו לכ' הכוונה של הוכחת
הקב"ה הוא לעונשים, ויל"ע
הוא מבאר שהק"ו הי' שיוסף לגבם
הי' נחשב קטן – ויל"ע בזה שהרי לאידך הוא הי' המלך וכו'
והוא מבאר עוד שתוכחה של בו"ד
יש להשיב, משא"כ הקב"ה, והוא מקשר זה לפי' של תוס' שיש לפטור בתפילה –
והוא אומר שאי"ז פיטור גמור, ויל"ע בזה כי ממ"נ אם לא התפלל קודם
אזי יש הוכחה עכשיו
שרידי אש ח"ב סי' קמט [אות
ו'], מקשה "איך אפשר לעלות על הדעת שלעתיד לבוא עתיד שהקב"ה להוכיח לכל
אחד ואחד". ולא הבנתי דבריו א'
הקב"ה יכול לעשות הכל, ב' מהי כוונתו "לעתיד לבוא" הרי המדרש אינו
מדבר על זמן הגאולה.
והוא מבאר שלא יוכיח בדיבור רק
שיבושו מרוממתו, כמו אצל יוסף שלא אמר כלום בדיבור,
הקב"ה
יודע הכל
בעץ יוסף מביא אזהרה לכל
"משכיל" לבל יבקש לעצמו צדדי היתר בדבר הנוגע לאיסור, כי ביום הדין לא
יוכל להתנצל בכל זה כי יסתמו טענותיו כלפי המקטרגים בב"ד של מעלה, ולכן החי
יתן על לבו, להתרחק מכל שמץ עון להיות מנוקה לעולם הבא .
שרידי אש ח"ב סי' קמט [אות
ו'], מקשה "איך אפשר לעלות על הדעת שלעתיד לבוא עתיד שהקב"ה להוכיח לכל
אחד ואחד". ולא הבנתי דבריו א'
הקב"ה יכול לעשות הכל, ב' מהי כוונתו "לעתיד לבוא" הרי המדרש אינו
מדבר על זמן הגאולה.
והוא מבאר שלא יוכיח בדיבור רק
שיבושו מרוממתו, כמו אצל יוסף שלא אמר כלום בדיבור.
דברי בית הלוי
בזה
בבית הלוי מביא ראי' שפסוק זה הוי
הוכחה מזה שלא מוזכר ענין אחוה בפסוק זה רק בפסוק אחריו.
והוא מוסיף לבאר שיש ראי' מוכחת
שאחיו עוד פחדו מיוסף מזה שפר' ויחי שוב פחדו ממנו (נ:טו) "ויראו אחי יוסף כי
מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו".
והוא ג"כ מביא דיוק המדרש
שהשאלה של העוד אבי חי הי' חלק מההוכחה, איך הוא זה שאבי חי,
[ויל"ע אם ההוכחה הי' על מה
שקרה ליעקב שהרי זה בהכחרח הי' צריך להיות, ואפשר שההוכחה הוא על מה שעשו לאחיו].
ובית הלוי מפרש שההוכחה הוא בזה
גופה שהם דברו על צערת יעקב, והם גופם צערו אותו בזה שעוש ליוסף.
[אבל לכ' יש לעיין בזה שהרי אם
עושה איזה דבר טוב הרי אי"ז מגרע על מה שעשו, ואין לומר שהוא אחת בפה ואחת
בלב, כי אפשר שכבר חרטו, ועכשיו הם מדברים על ההוה, אף שמה שעשו מתחילה הוא מנגד
לזה.]
הבית הלוי ממשיך שיוסף סתר גם טענה
שיעקב לא יכול לחיות בלא בנימין, והוא מבאר שיוסף סתר זה כי אם יכול לחיות בלא
יוסף הי' יכול לחיות גם בלא בנימין
[ולכ' יש לפקפק בזה שהרי אולי זה
יגרע עוד ובזה לא יכול לחיות].
הוא מבאר כפל לשון המדרש "לכל
אחד על מעשיו" "ולכל אחד ממה שהוא" וכן יום הדין ויום ההוכחה, שיוכיח
על סתירה במה שעשה, וכן על מה שעשה רע, דין הוא על מה שעשה, הוכחה על לסתור
טענותיו.
יל"ע קצת מה שמביא מבלעם, ועוד הרי הסדר אינו
נכון שהרי זה בא קודם מבמדבר, ואפשר שהרי כאן אינו תוכחה גלוי' וכדלקמן בפנים.
ועוד י"ל ע"פ המובא בתוס' לקמן "שיכולני
לפטור" לאיזה דברים עיי"ש.
