מסכת בבא בתרא

בענין הלשון לבנות ולגדור

א). הרא"ש בסי' א מבאר דברי המשנה ריש מכילתין וז"ל בא"ד: מקום שנהגו לבנות פי' לבנות כותלי חצירות דומיא דקתנו וכן בגינה מקום שנהגו לגדור ואינו תלוי במנהג שאר בנייני העיר שאף אם נהגו לבנות בנייני הבתים בגזית אין צריך כל כך בנין חזק למחיצה החולקת ודי בכפיסים או בלבינים". ע"כ בהנוגע לעניננו

ובפלפולא חריפתא ס"ק א מבאר וז"ל: "דבגינה ודאי לית לן למימר שיכופו זה את זה כמנהג בניני הבתים. ועוד דהא קתני לגדור משמע גדר שבין הגינות ולא בנין אחר והשתא אית לן למימר דהה"נ גבי חצר אע"ג דקתני לבנות לא קאמר אלא בנין שהנהיגו בין חצירות ולא כבניני בתים ומשום דגבי חצירות מקרי כותל להכי קתני לבנות משא"כ גבי גינה דמקרי גדר קתני לגדור ומ"מ בשניהם אי"צ כבניני בתים ואפי' בחצר דיגיד עליו ריעו". ע"כ. וצ"ב למה בחצר נקטה המשנה הלשון "לבנות" שמשמע שהוי לשון חזק יותר מלגדור אצל גינה

ב). ונראה לומר בהקדם דברי הרשב"א (ב, א ד"ה איכא מרבוותא) וז"ל: "איכא מרבוותא ז"ל דפירשו דאפי' למאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק וכל שרצו בונין את הכותל בעל כרחן, הני מילי בעיר חדשה וכל שכן במקום שנהגו ממש לגדור, אבל במקום שנהגו כולן שלא להקפיד על היזק ראיה אין מחייבין אותן לבנות, אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה. והביאו ראי' מהיזק ראיה דגינה דחמיר טפי מהיזק דחצר, דאפי' מאן דאמר דלא שמיה היזק בחצר, בגנה מודה, וכדאמרינן בגמ' (לקמן ב, ב) גינה שאני, ואפי' הכי משמע בגמ' דדוקא סתם גנה מחייבין הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין, אלמא כל שכן בחצר דלא חמיר כולי האי דאם נהגו שלא לגדור אין מחייבין. ואין דינם יפה בעיני דאפי' תמצא לומר דבגנה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו בחצר מחייבין. ולא אמרו בגמ' דגינה חמירא אלא למאן דאמר היזק ראי' לאו שמיה היזק". ע"כ

והנה מדברי הרשב"א מוכח שנקט כהשיטה דחצר חמור מגינה, וע"פ יסוד זה יש לבאר דברי המשנה, בהקדים דבר נוסף: דהנה הרא"ש בסי' ה כותב בא"ד: "י"מ הא דכייפי אהדדי לבנות כותל של גויל וגזית והכל כמנהג המדינה היינו דוקא כשמעמידין הכותל על הקרקע של שניהם ואין אחד מהן רוצה להיות כונס בתוך שלו ולבנות משלו דמצי כל חד למימר איני רוצה לוותר קרקע ולא לבנות אם לא בבנין בר קיימא אבל אם רצה האחד לכנוס בתוך שלו ולעשות מחיצה בתוך שלו בהוצא ודפנא כיון שמסלק היזק ראיה מחבירו דיו . . וי"מ שאפי' אם רוצה לכנוס לתוך שלו ולגדור בהוצא ודפנא חבירו מעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה לסלק מעלי היזק ראייתך". ע"כ

ואף שהרא"ש מסיק שם כשיטה הראשונה, מ"מ מסתבר שלכו"ע צ"ל שבמקום שיש יותר היזק ראי' עושים מחיצה, ולכן בחצר מצד ההיזק של ביני ביני כשהכותל יפול כו"ע מודו שחייב לבנות כותל, והמח' הוא רק כשיש מחלוקת בין שניהם איזה סוג כותל לעשות

ולפ"ז נראה לבאר דברי המשנה שמכיון שההיזק בחצר הוי יותר מההיזק של גנה וכן בקעה, כמבואר בדברי הרשב"א - וככל שההיזק גדול יותר מסתבר שהמנהג הוי לעשות מחיצה חזקה יותר, א"כ יוצא שהכותל של החצר הוי יותר חזק ולכן נקטה המשנה בלשון "לבנות" משא"כ בגנה. אבל לפי השיטה האחרת המובא ברשב"א עצ"ע1

 

א) ב,א  בתוס' ד"ה בונין את הכותל באמצע. כתב הרמ"ה דאפילו יש לאחד חלק גדול בחצר יותר מחבירו מ"מ שניהם בונים הכותל בשוה, וז"ל: "ומתניתין נמי דיקא פסק ותני בונין הכותל באמצע ולא קא פליג בין דשוו חולקי להדדי להיכא דלא שוו להדדי..." עכ"ל2

והנתה"מ (סי' קס"א סק"ג) והרש"ש הקשו דלגבי בית שער מבואר בז,ב דגובין לפי ממון, ומשמע דה"ה אם יש לאחד חלק גדול בחצר משלם לפי חלקו, ומדוע הכא נותנים בשוה. וכתב הנתה"מ דהכא כל אחד מזיק לחבירו בהיזק ראי', ועל המזיק להרחיק את עצמו ואין הבדל אם הוא מזיק על סך גדול או על סך קטן, משא"כ התם ההיזק בא מבני רה"ר, ולכן מי שהוא ניזק יותר צריך ליתן יותר מפני שיש לו יותר ריוח ע"י שער החצר. וכעי"ז מבואר בדברי הרמה וז"ל: "דהאי כותל כי מתעביד לאו לאשבוחי לחולקיה דכל חד מינייהו מתעביד כי היכי דתימא כל חד מינייהו לפום מאי דמטי ליה בחולקיה מהאי שבחא הוא דיהיב . . אלא כי מתעביד לסלוקי היזק ראי' מהדדי הוא דמתעביד וכיון דתרווייהו בהאי הזיקא כהדדי נינהו דתרווייהו מזקי אהדדי ומחייבי כהדדי לסלוקי היזק ראי' מהדדי, דינא הוא דיהיב ביה כהדדי ..." עכ"ל

ולכ' מוכח מדברי הרמ"ה דאין החיוב מדיני השותפין, דא"כ הי' צריך כ"א ליתן לפי חלקו כמו לגבי בית שער אלא החיוב מדין הרחקת נזיקין, וכ"כ בחי' ר' ראובן סי' א'

והנה בכמה אחרונים מבואר שישנו צד באיזה ראשונים לומר שהוי דין בדיני שותפים (ראה בחי' ר' ראובן, ובשיעורי רבי שמואל אות ט'). ולפי שי' אלו צ"ב בהדין של משנתנו, כי לכ' היו צריכים לשלם לפי חלקם

ונראה לבאר זה בפשטות דהנה כשיש שתי שדות אחד גדול ואחד קטן השדה הגדולה שהוי מקום גדול יותר יש להסתכל על מקרה זה בשני צדדים, מצד אחד בשדה גדולה עושים שם יותר ענינים והוי יותר היזק ראי' לחבירו. אבל לאידך מכיון שהוי שדה גדולה שעושים שם ענינים הרבה ההיזק ראי' שלו הוי גדול יותר. ולפ"ז  לכ' זה שיש לאחד שדה גדולה ביותר אינו סברא להחליט שהוא צריך ליתן יותר הוצאות בשביל הכותל מכיון שמצד אחד הוא מקבל יותר היזק. וכן לחבירו בשדה הקטנה מצד האחד מכיון שיש לו רק שדה קטנה היזק הראי' משם אינו גדול כ"כ

ברא"ש בסי' ה' מסיק שבמקום שיש מנהג, זה שכופין זא"ז הוא רק כששניהם משתתפים ביחד לבנות הכותל, אבל כשרוצה א' מהם לבנות לבדו בחלקו יוכל לעשות כותל אף שהוא פחות ממנהג המקום

ולפי דברי הרא"ש בהשקפה ראשונה יש להקשות על דברי הגמ' בדף ב,ב שהגמ' שם מקשה פשיטא על זה שבונים הכותל באמצע, והגמ' ממשיך לבאר הפשיטא. אבל לכ' לפי דברי הרא"ש הי' יכול הגמ' לתרץ שהטעם שהמשנה נקט באמצע הוא כי הדין של המשנה הוי רק במקרה של באמצע, כששניהם בונים ביחד, אבל כשאחד מהם בונה הכותל בצדו, אינו צריך לעשות כמנהג המקום

אבל לכ' אינו קושיא כלל, כי המשנה מדברת גם במקרים שמנהג המקום הוא לעשות כותל של הוצא ודפנא (ולכ' גם לדברי הרא"ש זה שיכול חברו לעשות פחות ממנהג המקום הוא רק עד הוצא ודפנא, כי לשי' הרא"ש פחות מהוצא ודפנא הוי מנהג שטות). וא"כ במקרה כזה שהמנהג הוא שעושים כותל של הוצא ודפנא, חבירו יכול לכפותו לעשות באמצע, וא"כ במקרה כזה חבירו יכול לכפותו

וזה שהמשנה מדבר במקרה של הוצא ודפנא, מוכרח מדברי הגמ' לקמן בדף ד,ב אמר רבינא הכא בהוצי עסקינן לאפוקי מדאביי דאמר הוצי לית ליה תיקנתא.. ועצ"ע

כב) ב,א בתוס ד"ה לפיכך מפרש בא"ד "וכגון דידוע לנו עדיין וזוכרים שהקנו זל"ז...". ובמהר"ם מבאר שהי' עדים ולכן ידוע לנו

ורואים עד"ז בה,א בתוס' ד"ה מארבע אמות שתוס' פי' "איירי כגון דידעינן דקדם חד וארצייה לחבריה..." עכ"ל. ובכמה ראשונים מפורש שהמדובר הוא שהי' עדים לכך, ולכ' זהו ג"כ כוונת תוס' בידעינן שהוא מצד זה שהי' עדים וע"ד שפי' המהר"ם בדברי תוס' בב,א

וצ"ב למה משתמש תוס' בלשון של "ידענין" ואינו מפרש שהי' עדים, וכמו שרגיל לפרש בכמה מקומות ראה לדוגמא בה,א בתוס' ד"ה ובא בזמנו "ונראה לי שיש עדים שחייב לו...". וצ"ע

ב,א יב) בתוס' ד"ה לפיכך מבאר שהאנן סהדי שלא עשאה לבדו הוי מכיון שהי' יכול לדחוק את חבירו בדין שהי' עושה עמו

והנה לכ' צ"ב לשי' הרא"ש בסי' ה' שישנו מקראים שאדם שרוצה לעשות הכותל לבדו כדי לעשות פחות ממנהג המקום, וא"כ יש סברא שהוא לא הי' דוחק את חבירו בדין וצ"ע

ב,א טו) בתוס' ד"ה לפיכך מבאר בא"ד וז"ל: "והאי שינויא אינו אלא מאבנים אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקין אותו ואיידי דנקט אבנים נקט המקום " עכ"ל3

ולכ' צ"ב שהרי אם ישנו מגו שהאבנים הם של אחד מהם ואנו מאמינים אותו שהוא בנה הכותל אז הי' צ"ל שהוא יהי' מוחזק גם בכל המקום

ואפשר י"ל שאין בכחו של מיגו להוציא מידי מוחזקין. אבל עי' ברשב"א בד,א בקטע המתחיל ואכתי וז"ל: "וי"ל דאפילו המקום אין אנו דנים בו בבירור שהוא של שניהם אלא מפני שנפל בו המחלוקת..."  עכ"ל. וא"כ שוב צ"ב

ונראה לבאר באו"א דהנה לפי תוס' כח הטענה הוי מצד אי בעי אמר לקחתי', ומיגו זה הוי רק על האבנים, וא"כ מסתבר שמיגו זה אינו מועיל להמקום ועיל"ע

 

ח) ב,א ברש"י ד"ה אבל בבקעה "שדה לבן". ונראה שכוונת רש"י היא ככוונת תוס' בב,ב בד"ה גינה וז"ל: "וא"ת ומהאי טעמא יתחייב נמי לגדור בבקעה ויש לומר דשאני גינה שמגדלין בה ירק לאכילה וכל שעה היא עומדת בקמותיה אבל בקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חדש אחד..." עכ"ל. וזהו הגדר של שדה לבן שאינו "אלא חדש אחד"

כט) ב,ב רש"י ביאר ענין של בית שער באו"א מכפי שביאר בז,א וז"ל בב,ב בד"ה בית השער: "שבונים כותל נגד השער עגול סביב ועושין באותו היקף פתח קטן מן הצד משום היזק ראיות בני רה"ר שלא יראו תוך החצר..." עכ"ל. משא"כ בז,ב ביאר שהוי מקום לשומר למנוע מלהביט וצ"ב

ואפשר י"ל שהביאור בז,ב הוא מצד מסקנת הגמ' שם בב,ב שמחלקים בין יחיד לרבים, ז.א שמודגש החילוק בין יחיד ורבים, ומכיון שמודגש גם  ענין הרבים מפרש רש"י שהרבים הוי כ"כ עד שצריכים גם שומר ודוחק

ג) ב,ב ברש"י ד"ה מהו דתימא מפרש וז"ל: "במחיצה דקה נתרציתי ולמעוטי באוירא כגון של נסרים שהיא דקה והיזק ראי' אין בה או תמשוך עובי הכותל בחלקך חוץ מדבר מועט אבל לבנות כותל אבנים עב למעוטי נמי תשמישתי לא נתרציתי..." עכ"ל

והנה בטענתו הראשון לכ' כוונתו שהם היו חולקים מקום של נסר, אבל במקרה השני' משמע שהוא הי' נותן כל המקום של נסר

ואפשר י"ל ע"פ המבואר ברא"ש סי' ה' שישנו סברא מצד היזק ראי' לרצות חזק יותר עיי"ש. וא"כ אפשר שהוא טוען שאם יהי' רק כותל דק אז אני מסכים להשתתף בחצי ההכנסות וחצי מקום הנסר, אבל אם אתה רוצה לבנות כותל חזק אז אני אתן המקום של כל הנסר. ויל"ע

ב,ב ח"י) בגוף דברי הרשב"א לכ' יל"ע דמביא שם מאיכא מרוותא וז"ל: "שמפרשים שבין לל"ק בין לל"ב גינה חמיר מחציר והרשב"א חולק עליהם שזהו רק לל"ק אבל לל"ב שאינו מתחשב עם עין הרע, ומתחשב רק עם היזק ראי' חציר חמירא..." עכ"ל. ולכ' צ"ב למה הל"ב אינו מתחשב עם עין הרע

ונראה לומר שלשיטתו עין הרע לא נחשב להיזק מכיון שאינו בא באופן ישר ממנו, והוי כמו דבר רוחני שע"י קנאה וכדומה נפעל דבר רע, בנגוד להיזק ראי' שבא באופן ישר מעצם ההסתכלות שלו ויל"ע

שיטות הראשונים מתי הולכים בתר מנהג המקום

ד)  ב,א בתוס' ד"ה בגויל מבואר שהולכים בתר מנהג המקום בנוגע לסוג הכותל גויל גזית כפיסין וכו', וכן בנוגע לשיעור עובי הכותל רק שבנוגע לשיעור עובי הכותל אם הוי יותר מו' אין צריכים לעשותו, וכן בנוגע לסוג הכותל אם הוי פחות מהוצא ודפנא אין הולכים בתר מנהג זה

וברמב"ן חולק בשתי ענינים אלו שבנוגע לסוג הכותל אומרים שהולכים בתר מנהג המקום גם בנוגע לפחות מהוצא ודפנא, ובנוגע לשיעור הכותל אומר שאין הולכים בתר מנהג המקום והוי דין חכמים שבמקום שעושים גויל צריכים לעשות שיעור כזה ובמקום שעושים גזית צריכים לעשות שיעור כזה

וברמב"ן מסיים שכן הוא שי' רש"י ומביא שכן מדיוק בג,א עיי"ש. ונראה שזה מדויק גם ברש"י ד"ה זה נותן בב,א מפרש וז"ל: שעובי כותל גויל ו' טפחים ושל גזית ה' ושל כפיסים ד' ולבינים ג' עכ"ל. ולכ' צ"ב בכוונת רש"י למה חוזר על ענינים אלו המפורשים במשנה. ואפשר י"ל שכוונתו ששיעורים אלו הם דינים ואין הולכים בהם בתר מנהג המקום

ונראה לומר ששני ענינים אלו תלויים זב"ז שתוס' שמבאר שלסוג הכותל אין הולכים פחות מהוצא ודפנא ואי"צ לעשות דין חכמים בנוגע לשיעור של הכותל. משא"כ לרמב"ן שבנוגע לסוג הכותל הולכים בתר מנהג המקום גם לפחות מהוצא ודפנא, מובן שהחכמים הצריכו לעשות דינים בנוגע לשיעורי הכותל. (אבל עצ"ע שהרי אין אנו רואים השיעורים הקבועים בנוגע לכותל שהוי פחות מליבינים ואולי יש לחדש שאין יכולין לילך פחות מג' טפחים וצ"ע4

ונראה להביא עוד ראי' שכן הוא שי' רש"י דהנה בב,א בד"ה לפיכך מבאר רש"י וז"ל: הואיל ובתחילת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם . . עכ"ל. ולכ' צ"ב למה כותב רש"י שחייבום חכמים לכ' זה תלוי ברצונם. ובפשטות הי' יכול לבאר שרש"י לפי המסקנא (להלכה) כהל"ב שהיזק ראי' שמי' היזק. אבל לפי המבואר לעיל בשי' רש"י יוכל לבאר שרש"י יכול לילך גם כל"ק, כי רש"י סובר  שהשיעורים של הכותל ו' ה' ג' הם שיעורי חכמים שחייבום חכמים ואין הולכים בהם בתר מנהג המקום

בענין בונין את הכותל באמצע

 ב,ב בונין את הכותל באמצע ובגמ' מקשה פשיטא ומיישב מהו דתימא מצי א"ל כי איתרצאי לך באוירא בתשמישתא לא איתרצאי לך קמ"ל

וברש"י ד"ה מהו דתימא ביאר וז"ל: "במחיצה דקה נתרציתי ולמעוטי באוירא  כגון של נסרים שהיא דקה והיזק ראי' אין בה או תמשוך עובי הכותל בחלקך חוץ מדבר מועט אבל לבנות כותל אבנים עב למעוטי נמי תשמישתי לא נתרציתי" עכ"ל

ולכ' צ"ב בביאור זה של הגמ' שהי' הו"א שהוא יכול לטעון שכוונתו כשנתרצצתה לעשות כותל הוי רק לכותל של נסרים, לכ' איך יכול להיות הו"א כזה הרי אנו צריכים לילך בתר מנהג המקום אצל כותל רגיל

והנה נראה לבאר זה ע"פ המבואר ברמב"ן בד"ה כי איתרצאי וז"ל: איכא דקשיא ליה והרי על כרחו חולקין ועושין מחיצה באמצע וממעט אוירו. ורש"י ז"ל נזהר בזה ופירש כי איתרצי לך ליתן מחצה בכותל ואע"פ שהוא ממעט באויר, שאם רצה אינו בונה אלא מסיפס שלא יתמעט בו אוירו ותשמישו אלא מעט ואם לא רצה הלה היה לו ליכנוס בתוך שלו ולבנות הכל משלו ועכשיו נתרצה זה ליתן מקרקעו במקום מסיפס ולסייע בבנין כותל, אלא למעוטי נמי בתשמישתא שיבנה כותל מחצה לא קמ"ל עכ"ל

ומדבריו מוכח שהוא מפרש ברש"י שאף שאינו רוצה ליתן מקרקעו לכותל רגיל מ"מ הוא הי' מסייע בהתשלומין של כותל רגיל כמנהג המקום. וא"כ מובן שהו"א של הגמ' הוא שיכולין לטעון שזה שנתרצאי לבנות כותל כמנהג המקום הוא רק אם אתה תבנה אותו בחלקך חוץ משיעור של נסר ואני אשלם חצי ההכנסות של הכותל5

אולם לכ' כ"ז מבאר רק המקרה השני' המובא ברש"י, אבל במקרה הראשונה אינו מובן. דהנה במקרה השני' הוא טוען "תמשוך עובי הכותל בחלקך", ולכ' הרמב"ן מבאר שהוא הי' מסייע בזה. משא"כ במקרה הראשונה שהוא רוצה רק מחיצה דקה ואין שום כותל גם בחלק של חבירו, אין לומר שהוא מסייע בכותל גדיל, ושוב צ"ב איך יכול להיות הו"א בגמ' שהוא יכול לטעון נגד מנהג המקום

ואפשר י"ל שהוא טוען שאם אתה בונה כותל גדול בחלקך כמו שאני רוצה אז אני גם מסייע, אבל אם אתה רוצה לעשות שלא כמנהג המקום ולבנות כותל דק גם לזה אני מסכים. אבל לכ' לפ"ז הי' צ"ל הסדר ברש"י באופן הפוך וצ"ע

ב,ב ת"ש כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנות עד ד' אמות נפל שאני. וברש"י ד"ה נפל שאני מבאר "שכבר נתרצצו הראשונים בכותל". ובתוס' ד"ה נפל שאני מבאר באו"א  שהורגלו לעשות דברי הצנע בחצר ולא למדו ליהזהר זה מזה

ומתוס' משמע שרק במקרה שהורגלו לעשות דברי הצנע אומרים שגם לל"ק מחייבין אותו, אבל במקרה שלא הי' עושה דברי הצנע לל"ק אין מחייבים אותו. משא"ג לשי' רש"י מכיון שבפועל כבר נתרצה גם לל"ק מחייבים אותו בכל מקרה גם כשלא הי' דברי הצנע. וזה לכ' הוי יתרון בפי' רש"י שדברי המשנה מובנים כפשטם, משא"כ לתוס' צריכים להוסיף שדין המשנה הוי רק במקרה מסוים

ולכ' ישנו עוד יתרון בפי' רש"י דהנה לפי תוס' הגמ' כאן מחדש שגם במקרה "שלא למדו ליהזהר זה מזה" מודה הל"ק ששמיה היזק. ולפ"ז לכ' צ"ב מה הי' ההו"א של הגמ' להביא ראי' לל"ב ששמיה היזק מגג הסמוך לחצר חבירו שצריך לעשות מעקה, והגמ' צריך לחדש ששם שונה מכיון ש"לא ידענא בהי עידנא סליקא ואתית דאיצטנע", ולכן גם לל"ק שמיה היזק, לכ' נקודה זו שלא ילמדו ליהזהר זה מזה לשי' תוס' כבר נלמד לעיל בגמ' וצ"ע

אבל לכ' יש לבאר היתרון בפי' תוס', דהנה לפי רש"י שהדין מיוסד על "נתרצצו" צ"ב למה אין מחייבין אותו לבנות את הכותל כמו שהי' מקודם ולא רק ד' אמות. משא"כ לשי' תוס' מובן שמכיון שהוי דין בהיזק ראי' "שלא ילמדו ליהזהר" לזה צריכים רק ד' אמות

בענין מסתמא בדעתו לסלק ההיזק

א). בתוס' (ב, ב) ד"ה כיון דרצו מפרש וז"ל: "לקמן מוקי לה בשאין בה דין חלוקה ותימה לר"י אמאי נקט תנא דמתני' בדאין בה דין חלוקה וקתני רצו לא ליתני רצו ואיירי בשיש בה דין חלוקה ותי' דקמ"ל דס"ד בשאין בה דין חלוקה דמצי למימר כי אתרציתי לך לחלוק ע"מ שלא לעשות גודא אבל ע"מ לעשות גודא לא אתרציתי לך" ע"כ, ולכ' צ"ב דבאמת למה אינו יכול לטעון טענה כזה, ומה הסבר הדברים

ונראה לומר בהקדם דברי הרא"ש סי' ו וז"ל: "אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם כלומר הואיל ומתחילה חיוב הבנין מוטל על שניהן ועל יסוד שניהן מסתמא בשתוף בנאוהו ואע"ג דמתניתין איירי בשאין בו שיעור חלוקה לא מצי למימר אותו שהאבנים ברשותו לא רצית לחלוק כי ידעת שאם תחלוק אכוף אותך לבנות הכותל ולא נתרצית אלא ע"מ שאבנה הכותל על חלקי ומשלי דמסתמא כיון שהיזק ראיה שמיה היזק שניהם נתרצו לסלק ההיזק מעליהם". ע"כ לענייננו וראה במהר"ם באריכות

והנה היוצא מדברי הרא"ש הוא שאינו יכול לטעון שהשני עשה תנאי שאינו רוצה לפלוג אלא ע"מ שהאחר יעשה הכותל ברשותו, דאין אנו מאמינים שהוא עשה תנאי כזה דמסתמא הוא הי' רוצה הכותל כמו רוב בנ"א מכיון שהיזק ראיה שמיה היזק

ועפ"ז יש לבאר הרבותא בדברי תוס' דאף שהוא טוען שרק חשב במחשבתו בשעה שרצה לפלוג שהוא עושה כן ע"מ שהוא לא יכול לכוף אותו לבנות כותל מ"מ אינו נאמן אותו כי בפשטות רוב בנ"א רוצים לעשות כותל, ובאמת בשעת הקנין מסתמא רצה הכותל, ועכשיו נשתנה רצונו

 

ב). ולכאו' כד דיקת הסברא להאמינו הוא יותר בהא דאיירי הרא"ש, מבהא דאיירי התוס'. כי הנה בהא דאיירי הרא"ש יש שם יותר העזה לומר שכך הוא אמר, שהוא עשה תנאי כזה ואמר זאת לפניו. משא"כ בהא דאיירי התוס' הוא טוען שכך חשב בשעת הקנין. ואם אינו נאמן מצד הסברא הנזכר בהא דהרא"ש, בוודאי שלא להאמינו בהא דהתוס

ועפ"ז יש לבאר דברי רבינו יונה (ד, א), דמבאר בתוך דבריו וז"ל: "גם נ"ל דלפום מאי דקיימא לן נמי היזק ראי' שמיה היזק כשיש שם עדים שרצו לעשות פלוגתא עסקינן, דכיון דאוקימנא לה בחצר שאין בה דין חלוקה, שמא לא נתרצה אחד מהם לחלוק אלא בתנאי שיבנה חבירו את כל הכותל משלו מתוך שהוא יודע שאחר חלוקה יכוף אותו לבנות כותל עמו" עכ"ל

והיוצא לנו שרבנו יונה חולק על הרא"ש ועל תוס' שהבאנו לעיל, שרבינו יונה סובר שהמדובר במשנתנו גם לפי הלישנא בתרא הוא במקרה שיש עדים שרצו לעשות פלוגתא, משא"כ לפי הרא"ש והתוס' יש חילוק בזה בין הלישנא קמא ללישנא בתרא, שללישנא קמא שסובר שהיזק ראיה לא שמיה היזק מוכרח שהמדובר במשנתינו הוא במקרה שיש עדים שזוכרים שהקנו זל"ז (דא"ג, צ"ע אמאי תוס' אינו מזכיר עדים רק שזוכרים שהקנו זל"ז משא"כ ברא"ש, וכן איתא במהר"ם), משא"כ להלישנא בתרא שהיזק ראיה שמיה היזק אין אנו צריכים למצוא עדים שהקנו זל"ז, וצ"ב בפלוגתא זו

וביותר צ"ב דהנה הבאנו לעיל דברי התוס' (ב, ב) דאיירי דוקא בדאין בו דין חלוקה וצ"ל רצו דס"ד בשאין בה דין חלוקה דמצי למימר כי אתרציתי לך לחלוק ע"מ שלא לעשות גודא אבל ע"מ לעשות גודא לא אתרציתי לך קמ"ל, וביארנו לעיל דמה דקמ"ל התוס' הוא ע"ד דברי הרא"ש שסובר שבמקרה שהכותל נפל לרשות א' מהם, אינו יכול לטעון שהאבנים שלו שהרי בנה הכותל ברשותו, והשני לא רצה לבנות עמו דמכיון שהיזק ראיה שמי' היזק ודעתו של כל אדם לבנות כותל, אין לו נאמנות. וביארנו שאפשר לומר שזהו ג"כ כוונת התוס' בהקמ"ל של משנתינו, שאין אנו מאמינים באדם לומר שמתחילה הוא חשב שאינו רוצה לבנות הכותל כי ללישנא בתרא היזק ראיה שמיה היזק ומסתמא מתחילה דעתו היה שרוצה לבנות הכותל, ורק עכשיו נשתנה דעתו

ולכ' אם ב' עניינים אלו תלויים זב"ז, צריכים אנו הסבר בדברי רבינו יונה שנקט רק א' מהם, דלעיל הבאנו את דברי רבינו יונה החולק על הרא"ש ותוס' ומצריך עדים גם ללישנא בתרא, וא"כ מובן שאינו סובר כדברי הרא"ש דהטעם דאי"צ עדים הוא מפני שמסתמא דעתו לבנות הכותל, וא"כ לכאו' תמוה הא דרבינו יונה פי' כתוס' הנ"ל דאיירי בשדה שאין בה דין חלוקה להשמיענו דגם שם אמרינן שדעתו לבנות כותל ואינו יכול לטעון שדעתו היה מקודם בשעת שרצה לפלוג רק ע"מ שאינו יכול להכריחו לבנות כותל, וא"כ איך נקט רבינו יונה ענין אחד בלא האחר

וע"פ מה שביארנו לעיל אוי"ל שיש חילוק פשוט בין שני עניינים אלו, דאף דבדרך כלל סובר רבינו יונה שללישנא בתרא מסתמא דעתו לבנות כותל, ולכן אינו יכול לטעון שדעתו מקודם היה שאינו רוצה לבנות כותל, מכיון שסתם דעתו לבנות כותל. אולם כשנפלו האבנים שם נאמן מי שהאבנים ברשותו לטעון שהאבנים שלו דשם יש העזה דהא טוען זה בפניו דהא אמר שאין הוא רוצה לבנות הכותל, ולכן צריכים עדים שרצו לבנות הכותל ביחד. משא"כ המקרה המובא בתוס' שם אין העזה מכיון שטוען שכך רק חשב בדעתו, ולכן מסכים רבינו יונה שמכיון שהיזק ראיה שמיה היזק, אנו אומרים שמתחילה רצה לבנתו הכותל

ושמעתי מידידי הרב שעכטער ר"מ בישיבה גדולה דריבערדייעל ליישב שאפשר יש לבאר השקו"ט של תוס' (והגמ' ללישנא בתרא) באו"א שבהו"א חשבו שא"ל שלא עשה תנאי כזה בדבור מ"מ די שיעשה כן במחשבתו, והקמ"ל הוא שצריך לעשות כן בדיבור. וא"כ אין סתירה בדברי רבינו יונה שבאמת אינו סובר כסברת הרא"ש, וההסבר בדברי הגמ' (ב, א) הוא כנ"ל בדברי הרב. ועיין

בענין הת"ש מן גינה

א). ב,ב ת"ש וכן בגינה גינה שאני כדר' אבא דאמר ר' אבא אמר רב הונא אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה

ובתוס' ד"ה תא שמע ביאר איך הביא הגמ' ראיה להלישנא בתרא מן וכן בגינה, וז"ל: "לקמן מסקינן דה"ק וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי הלכך דייק שפיר דהיזק ראי' שמיה היזק" עכ"ל. וכ"ה בר"ן ובעוד ראשונים

וצ"ב איך ביאר רש"י בת"ש של הגמ', לכ' אם הוא למד כביאורו של תוס' שראי' הגמ' מיוסד על מסקנת הגמ' בפירושו של וכן בגינה (שאי"ז פשטות משמעות המשנה) שבא אחר אריכות השקו"ט בגמ' להוכיח "שסתם גינה כמקום שנהגו לגדור" הי' צריך לומר כן, ולא רק שאינו מביא זה כאן בגמ', אלא גם בפי' של וכן בגינה בהמשנה אינו אומר כן

וכן בפירושו של רבינו גרשום מפרש דברי הגמ' וז"ל: "וכן בגינה מקום שנהגו לגדור בגינה העומדת בעיר קא מיירי דאיכא היזק ראי' שרואה מה שבחצר חבירו קתני וכן בגינה דמחייבין אותו לגדור אלמא היזק ראי' שמיה היזק..." עכ"ל. ולכ' רואים בפירוש שרבינו גרשום לא למד כתוס' ושאר ראשונים, כי הוא מאריך בלשונו לבאר ראי' הגמ' ואינו מזכיר כלל הגמ' דלקמן כתוס'. וצ"ב מהי ראי' הגמ' אם אין לומדין כתוס'

 

ב). ונראה לומר שראי' הגמ' מן וכן בגינה מובן בקל. דהנה לפי הלישנא קמא דהיזק ראי' לאו שמיה היזק, המדובר הוא במקרה ששניהם נתרצצו לעשות כותל, והכל ברור ומבורר (בכללות) מה הם רוצים, וא"כ לכ' אין מקום לחלק בין חצר לגינה, וכמו שבחצר שניהם נתרצצו בונים כותל כן בגינה, ואין מקום לחלק וא"כ למה צריך המשנה להוסיף וכן בגינה

משא"כ לפי הלישנא בתרא שהיזק ראי' שמיה, יש מקום לחלק בין גינה לחצר, בהקדם דברי הרשב"א בקטע המתחיל איכא מרבוותא ז"ל וז"ל: דפירשו דאפי' למאן דאמר היזק ראי' שמיה היזק וכל שרצו בונין את הכותל בעל כורחן, הני מילי בעיר חדשה וכל שכן במקום שנהגו ממש לגדור, אבל במקום שנהגו כולן שלא להקפיד על היזק ראי' אין מחייבין אותן לבנות, אלא אם רוצה כונס לתוך שלו ובונה. והביאו ראיה מהיזק ראיה דגינה דחמיר טפי מהיזק ראיה דחצר, דאפי' מאן דאמר לא שמיה היזק בחצר בגינה מודה, וכדאמרינן בגמ' (לקמן ב,ב) גינה שאני, ואפילו הכי משמע בגמ' דדווקא סתם גינה מחייבין הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין, אלמא כל שכן בחצר דלא חמיר כולי האי דאם נהגו שלא לגדור אין מחייבין. ואין דינם יפה בעיני, דאפי' תמצא לחומר דבגינה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, בחצר מחייבין, ולא אמרו בגמ' דגינה חמירא אלא למאן דאמר היזק ראי' לא שמיה היזק. אבל למאן דאמר שמיה היזק ודאי חצר חמירא טפי. ע"כ לענינינו

ומדברי הרשב"א מבואר שלשיטתו חצר חמירא מגינה, וא"כ מובן למה צריך המשנה להוסיף "וכן בגינה", שגם בגינה שקיל טפי מחצר גם שם ישנו היזק ראי'. וזהו ראי' הגמ' שה"וכן בגינה" מובן לפי הלישנא בתרא, כי כוונת המשנה היא שגם שם ישנו היזק ראי', משא"כ ללישנא קמא שתלוי ברצון שניהם ואינו נוגע להיזק ראי' אינו מובן ה"וכן בגינה"

ואפשר שזהו כוונת רבינו גרשום ורש"י באופן לימוד של הת"ש. ולהעיר שרבינו גרשום הוי רבי' דרבי' דרש"י

[והנה לכ' יש לבאר למה תוס' לא ביאר כרש"י, ובהקדם דברי תוס' בד"ה גינה שאני בא"ד וז"ל: "וא"ת ולמ"ד פלוגתא כיון דאשמועינן דאפילו בחצר שמיה היזק כל שכן בגינה ואמאי איצטריך תו למתני וכן בגינה וי"ל דאיצטריך וכן בגינה למיתני משום גויל וגזית" עכ"ל

ומדברי התוס' מורה שאינו לומד כשי' הרשב"א, והוא סובר שבגינה חמור מחצר, ולפ"ז מובן בקל מדוע אינו יכול לבאר כרש"י כי לפ"ז גם ללישנא בתרא צריך ביאור למה צריך המשנה להוסיף וכן בגדינ, כי אם חצר קל מגינה ליתני חצר ואי"צ גינה

אבל לכ' יש לפקפק בזה, ובהקדם מהי הסברא לומר שגינה חמיר טפי, ובפשטות הטעם הוא מצד ההיזק של עין הרע. דהנה הטעם שהיזק ראי' אינה היזק גמירא הוי כי אינו היזק ממשי (כמבואר בכמה אחרונים), בניגוד לעין הרע שנפעל מזה היזק ממשי

ולפ"ז לכ' קודם שיודעים מהענין של עין הרע לכו"ע חצר חמירא מגינה, וא"כ גם תוס' הי' יכול לבאר ראי' הגמ' מן וכן בגינה כמו שביארנו ברבינו גרשום ורש"י, כי גם לשיטתו חצר חמיר מגינה מצד הענין של היזק ראי'. וצ"ע

ולכ' אף שישנו חומרא בעין הרע לכ' ישנו גם קולא שהוא דבר שאינו בא מדעתו, והוי רק דבר רוחני. ויל"ע

ד). והגמ' מיישב שבגינה צריכים לבנות כותל כי שם ישנו עין הרע, ולכן מזכירין הדין של גינה כי באמת ישנו חידוש דין בגינה ששם צריכים לבנות כותל אף בלי התרצות שניהם. וע"ז מקשה הגמ' ש"וכן" קתני, ומשמע שבגינה הוי כמו חצר ובשניהם ישנו דין א'. ומתרץ הגמ' והו"כן" הולך על גויל וגזית. ובאמת ישנם כאן ב' דינים שונים בחצר, היזק ראי' לאו שמיה היזק וצריכים ה"רצו" של שניהם לבנין הכותל, משא"כ בגינה ישנו ה"היזק ראי'" של עין הרע וכופים זא"ז לבנות כותל 

ויש להעיר מדברי המאירי בדף ב,א בקטע המתחיל ומה שאמר בא"ד, וז"ל: ואם היא עיר חדשה ואין שם מנהג כלל יש אומרים שכופים זה את זה ברחב שבבנינים, ואני אומר שאין כופין אלא על הנקל.. ע"כ. ולכ' פשטות הגמ' כאן ב,ב שה"וכן" על גויל וגזית משמע שהמקרה של גינה הולך על ה"וכן בגינה", וכמבואר בדף ד,א ה'וכן בגינה' מדבר במקום עיר חדשה, ומשמע קצת כפי' הראשון המובא במאירי, ויל"ע

עוד יש להעיר בדברי רש"י על המשנה כשמפרש דברי הגמ' 'וכן בגינה' וז"ל: מחייבין את שניהן לבנות במקום שנהגו לגדור באמצע, ע"כ. ולכ' צ"ב בדברי רש"י כי זהו דלא כמשמע ממסקנת הגמ' בדף ד,א בפי' המשנה, ואי"ז קושיא על דברי רש"י כי הרבה פעמים אינו מפרש כמסקנת הגמ

אבל מה שצ"ב בדברי רש"י, הוא במה שמסיים "במקום שנהגו לגדור באמצע", ולכ' לא נזכר לשון כזה בכל המשך הגמ', רק לשון של מקום שנהגו לגדור, ולמה מוסיף רש"י באמצע. ולכ' זה הוי דבר פשוט. וצ"ע

בענין הדוחק בהלישנא בתרא

א). בתוס' ד"ה ואימא מבאר וז"ל: מפרש ר"י משום דעל לשון גודא יש כמה קושיות כדפריך בסמוך לפיכך דוחק לפרש מחיצה פלוגתא אע"ג דבכל מקום הוי מחיצה גודא, ע"כ

בתוס' מבואר שיש כמה קושיות על הפי' של מחיצא גודא, ומציין להקושיות שמקשה הגמ' בסמוך. ולכ' בנוסף להקושיות שבסמוך יש עוד מעלות בהפי' של מחיצה פלוגתא, והשיטה שהיזק ראי' שמיה היזק

דהנה בתוס' ד"ה לפיכך בדף ב,א מבאר תוס' פירוש המילים של המשנה בלפיכך אם נפל הכותל, וז"ל: "פי' לפי שבונים הכותל בעל כורחם או משום דהקנו זה לזה לעשות גודא ללישנא קמא וכגון דידוע לנו עדיין וזוכרים שהקנו זה לזה וללישנא בתרא משום היזק ראי'..." עכ"ל

ולכ' לפי הלישנא בתרא שהיזק ראי' שמיה היזק, פי' המשנה הוי כפשוטו, ואי"צ להוסיף תנאים, משא"כ להלישנא קמא צריכים להוסיף התנאי שהמדובר הוא במקרה שזוכרין, וכפי המבואר ברא"ש שלא רק זוכרים אלא יש עדים לכך

 

ב). אף שלפי הלישנא קמא צריכים להוסיף פרט ותנאי שאינו מבואר במשנה, זה שזוכרים שחלקו השותפין ויש גם עדים לכך, מ"מ נראה שיש למצוא רמז ודיוק לזה בדברי המשנה

דהנה ראיתי באחרונים (תורת חיים ועוד) שדנו במילה הראשונה של משנתנו 'השותפים', למה משתמשים בה"א הידיעה. ואולי י"ל שבזה נרמז ענין הנ"ל שהמדובר הוא בשותפים הידועים ע"י עדות וכדומה

ויש להעיר שלפי המבואר ברבינו יונה שגם ללישנא בתרא, המודבר במשנתנו הוא שיש עדים על הפלוגתא אתי שפיר גם לשיטתו הלשון 'השותפין' בה"א הידיעה, עדים הידועים שבאו

ואולי י"ל שלשיטת תוס' הלשון יומתק עוד יותר, כי מל' הרא"ש מוכח שצריכים עדים ללישנא קמא, משא"כ מתוס' משמע שיודע לנו עדין וזוכרים ואינו מזכיר עדים. ואפשר שתוס' סובר שהמדובר הוא במקרה שכולם יודעים לא רק שני עדים, ולפ"ז הלשון השותפים הוי במקרה הידוע לרבים, אבל קשה לומר לתוס' שעדים לא יועילו. וצ"ע

 

ג). והנה בהמשך להמבואר באות א', נראה להביא עוד דיוק מדברי המשנה כהלישנא קמא. דהנה ברשב"א (ב,א) מבואר בקטע המתחיל איכא מרבוותא ז"ל, וז"ל: "דפירשו דאפי' למאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק וכל שרצו בונין בעל כורחן, הני מילי בעיר חדשה וכל שכן במקום שנהגו ממש לגדור, אבל במקום שנהגו כולן שלא להקפיד על היזק ראי' אין מחייבים אותו לבנות, אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה. והביאו ראי' מהיזק ראי' דבזה חמיר טפי מהיזק דחצר, דאפי' מאן דאמר דלא שמיה היזק בחצר בגינה מודה, וכדאמרינן בגמ' (לקמן ב,ב) גינה שאני, ואפילו הכי משמע בגמ' דדווקא סתם גינה מחייבין הא מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין, אלמא כל שכן בחצר דלא חמיר כולי האי דאם נהגו שלא לגדור אין מחייבין. ואין דינם יפה בעיני, דאפי' תמצא לחומר דבגינה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו, בחצר מחייבין, ולא אמרו בגמ' דגינה חמירא אלא למאן דאמר היזק ראי' לא שמיה היזק..." עכ"ל

וביארתי במק"א עפ"ז שינוי הלשון במשנתנו שמכיון שבגינה ההיזק אינו כ"כ אין צריכים כותל חזק כבחצר, כמבואר ברא"ש בסי' ה' שיש סברא לבנות כותל חזק יותר מצד היזק ראי' כי שמא יפול וביני ביני יהיה היזק ראי', וא"כ זה שייך יותר בחצר מבגינה כי שם היזק ראי' הוי יותר. וביארתי שלשם כך שינה המשנה הלשן בגינה ללגדור מהלשון לבנות בחצר

ולפי המבואר ברשב"א שגינה הוי יותר חזק מחצר רק למ"ד שמיה היזק, א"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי המ"ד לא שמיה היזק, כי לשיטתו ההיזק בגינה חזק יותר מבחצר, וא"כ צ"ב בשינוי הלשון לבנות ולגדור לכ' איפכא מסתברא, לבנות בגינה ולגדור בחצר. וצ"ע

ט) המשך בענין הדוחק בהל"ק

ונראה לבאר זה שהמשנה מדבר במקרה של שותפין גם לל"ק ע"פ דברי הר"ח מובא ברמב"ן ב,ב בד"ה אבל רב חננאל וז"ל: נתרציתי לך לעשות מחיצה, אלא עשה מחיצה ביני ובינך במחצלת שלא תדחקני בקרקע כי אין בחלקי ד' אמות ועוד תקח לי מקום חצי הכותל ונמצאת דחקני אף בתשמיש וכו'. ומשמע דסבירא ליה לרב ז"ל דכולה שמעתיה בחצר שאין בה דין חלוקה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא עכ"ל

ולפ"ז מובן בקל למה גם לל"ק המשנה מדבר במקרה של שותפין, כי גם לל"ק המדובר במשנה הוא בשדה שאין בה דין חלוקה, ובא להשמיענו חידוש דין בשותפין כמבואר בגמ' להלן ג,א, ובתוס' ב,ב ד"ה וכיון וק"ל

 לפיכך מביא תוס' שתי הלישנות של הגמ' בביאור הדין המשנה. ותוס' מוסיף ביאור בהדין של המשנה לפי השתי לישנות, שלפי הל"ק שהיזק ראי' לאו שמי' היזק והטעם שידוע שהאבנים שנפלו הם של שניהם הוא מצד שידוע לנו עדיין שהקנו זל"ז. משא"כ לפי הל"ק שהיזק ראי' שמי' היזק גם בלי זה שידוע לנו מוכרח שהאבנים של שניהם מכיון שמצד הלכה שניהם מוכרחים לבנות ביחד הכותל

בהמשך דברי תוס' מקשה לכ' ישנו עוד אופן לבאר הדין של משנתנו מצד מציאות הכותל ראה תוס' בארוכה. ולכ' מהי היתרון בהביאור שמציע תוס' על הביאור של משנתנו

והנה לפי הל"ק לכ' מובן בפשטות היתרון בהפי' שתוס' מציע, מכיון שלפי הל"ק הדין של משנתנו הוא רק במקרה שידוע לנו שהקנו זל"ז, וכמבואר במהר"ם שכוונת תוס' הוא שישנו עדים לכך. ומובן שמכיון שזהו מקרה רחוקה רצה תוס' לבוא לעוד ביאור שיועיל גם במקרה שאיו עדים שזוכרים שהקנו זל"ז. משא"כ לל"ב עוד צ"ב בהיתרון של ביאורו של תוס

ונראה לומר ע"פ המבואר בראשונים6 שהם מקשים שגם לל"ב לכ' צריכים עדים, כי מכיון שלפי הל"ב המדובר הוא במקרה של שדה שאין בה דין חלוקה ובכדי לחלקו צריכים רצו, יכול א' מהם לטעון שלא נתרצצה לחלוק אלא ע"מ שאני יבנה בחלקי, וא"כ הכותל שנפל הוא שלי, עי' שם מה שתרצו. ולפ"ז לכ' יש לבאר היתרון בהביאור שתוס' מציע כי על פירושו של המשנה   גם לפי הל"ב ישנו קושיא הנזכרת

ובאו"א נראה לבאר היתרון בהביאור שתוס' מציע דהנה הביאור שתוס' מציע הוא ביאור איך שמגוף הכותל יש להוכיח שהכותל הוי של שניהם. משא"כ לפי הל"ב הוי מצד דינא של היזק ראי', ודין זה הוי ענין שמחוץ לגוף הכותל. ועיל"ע

בענין ההיזק של ביני ביני

א). הרא"ש בסי' ה' סובר שגם לפי הלישנא בתרא יכול א' לומר לחבירו הוא רוצה לבנות בהוצא ודפנא בחיצרו, ואין טענת היזק של ביני ביני. ומסתבר שהחסרון של ממונו גובר על טענת ביני ביני

ובנחל"ד תמה שלכ' ההיזק של ביני ביני יותר חזק כי הוא נוגע לעצם הסברא של היזק ראי', ולמה סובר הרא"ש שטענת ממונו מתגבר

והנחל"ד ביאר שסברת הרא"ש הוא שהחסרון ממון הוי דבר שלפנינו, משא"כ ההיזק של ביני ביני אינו לפנינו

אבל לכ' יל"ע בסברא זו כי לכ' מפורש לקמן בדף ג' ע"א שהכותל אחר שנים בודאי יפול, וא"כ לכ' זה נחשב כטענה שלפנינו. וצריכים להתחשב בטענה זו, כמו שמתחשבים בהטענה של היזק ראי' של ביני ביני

ב). ונראה לומר בהקדם מה שיש לדייק בעצם דברי הרא"ש כשמבאר הטענה של ההיזק של ביני ביני וז"ל בא"ד: "וי"מ שאפי' אם רוצה לכנוס לתוך שלו ולגדור בהוצא ודפנא, חבירו מעכב עליו לפי שאומר לו אינה מחיצה של קיימא ואצטרך לצעוק עליך תמיד כשתפול המחיצה לסלק מעלי היזק ראייתך..." עכ"ל. ולכ' צ"ב למה צריכים לבוא לנקודה זו שאצטרך לצעוק עליך תמיד, לכ' עיקר טענתו הוא שיהי' היזק ראי', ולמה מדגיש ענין זה של לצעוק עליך תמיד וצ"ע

והנה לכ' ישנם שני סוגי היזק ראי', א) מקרה שהאדם מסתכל עליו ומונע אותו מלעשות דברים צנועים, ב) מקרה שהאדם עושה דברים צנועים וחבירו מסתכל עליו, כמו במקרה גג הסמוך לחצר חבירו (ב,ב) ששם הוא אינו יודע מתי יבוא חבירו בגג ואפשר שיראה כשהוא עושה דברים צנועים, ושם גם ללישנא בתרא זה נקרא היזק ראי

והנה בסוג השני של היזק ראי' לכ' יש לחלקו לשניים, אם יש היכי תמצי שחבירו אינו עושה מחיצה מאיזה סיבה שתהיה מסתמא הי' בעל החצר משתמש בחצירו גם לדברים צנועים, כי אין לי ברירה כי חבירו אינו עושה מחיצה

ומובן שאין לדמות הסוג השני לסוג הראשון, שההיזק ראי' בסוג הראשון הוי יותר קל מההיזק ראי' בסוג שני, כי ההיזק ראי' בסוג הראשון הוי מניעה לעשיית דברים צנועים, אבל אי"ז היזק בראיית חבירו הדברים הצנועים שלו, משא"כ בסוג השני הוי זה היזק ראי' בפועל שהוא רואה הדברים הצנועים של7

ולפ"ז לכ' המקרה שלפנינו בכותל שנפל לאחר שנים וישנם היזק של ביני ביני, י"ל שההיזק ראי' הוי בסוג הראשון שחבירו בודאי מונע אותו מלעשות דברים צנועים, כי לאחר איזה ימים בודאי שהוא יחזיר הכותל כמו שהי' מקודם, ואי"ז כמו מקרה שלא יהיה כותל לעולם, ואין לו ברירה וצריך לעשות דברים צנועים גם בחוץ לחצר חבירו, וההיזק ראי' הוי רק שהוא מונע אותו מלעשות דברים הצנועים

ואם כנים הדברים, יש לבאר דברי הרא"ש שהי' צריך לבוא גם לנקודה של "לצעוק עליו תמיד", בנוסף לעצם הסברא של היזק ראי' של ביני ביני, כי באמת אי"ז היזק כ"כ כי אינו בעצם ההיזק ראי' והוי רק מניעת ריוח, ולכן צריך הוא להוסיף הסברא של לצעוק עליו תמיד שהי' לו טרחא נוספת

ולפ"ז יש ליישב קושיית הנחל"ד לבאר למה הרא"ש לא פסק כהדיעה שההיזק ביני ביני חזק יותר מהסברא של הפסד ממון, כי לפי המבואר ההיזק של ביני ביני אינו סברא חזקה כ"כ בעצם ענין של היזק ראי', כי אין שם היזק ראי' בפועל כנ"ל בארוכה. ועצ"ע

הערות בדף ד'

י) ד,א ברשב"א ד"ה פשיטא הקשה בא"ד וז"ל: וקשיא לי דודאי איצטריך, דאי לאו הכי אם זה טוען כולה שלי ומשלי בניתיו וזה אומר חצי שלי ושנינו בנינו אותו, היה הדין נותן שיטול זה שלשה חלקים וזה נוטל רביע, וכאן ששנינו (ב"מ ב,א) גבי שנים אולזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים וזה ישבע שאין לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע . . וניחא לי דהתם בשלא היו תפושין בשוה זה כזה בכל הנכסים וכיון שכן דנין אותו בו כן. אבל כאן שהמקום על כרחנו מוחזק ביד שניהם להיותו מחצה על מחצה דמי מהם מוחזק יותר..." עכ"ל. ולכ' צ"ב שהרי חילוקו הוי חילוק פשוט ומה חשב מתחילה

ונראה לומר בפשטות שאין זה מקרה רגילה של שנים אדוקין, כי כאן הם אדוקים רק מצד החזקה שלהם אבל בזה גופא הם חולקים ברשות מי מהם הוא, ודלא כמקרה רגילה של שנים אדוקים שהם אדוקים בפועל בפנינו. וע"ז מחדש הרשב"א שהחזקה שלהם פועל שהוי כמו שהם אדוקים ממש ועיין

ד,א יג) ברשב"א ד"ה לפיכך מפרש וז"ל: "וללישנא דמחיצה גודא על כרחין נראה שצריך לפרשה למשנתינו דדוקא בשיש עדים שנתרצצו לעשות מחיצה וקנו מידם, הא לאו הכי בחצר שיש בה דין חלוקה פשיטא אי פנינהו חד לרשותיה שיכול לומר לא נתרצית לי לבנות עמי ולא יכולתי לכופך, משום דהנה ראיה לאו שמיה היזק, והוצרכתי לכנוס לתוך שלי בענין שיכול לטעון בבקעה ואפילו בחצר שאין בה דין חלוקה שאי אפשא לחלוק אלא ע"י ריצוי, כיון דהיזק ראיה לאו שמיה היזק, יכול לומר לא נתרצית לי אלא אלא לחלוק אבל לא למעט תשמישך ולבנות עמי כותל באמצע..." עכ"ל

ולכ' כוונת הרשב"א הוא שאף בשדה שאין בה דין חלוקה יכול לטעון שכולה שלי ואתה לא רצה לבנות חצי בחצרך, אף שא"א לחלוק אלא ע"י ריצוי וא"כ שייך שהוא יכול לכייף חבירו לבנות חצי הכותל בחלקו כי אם לאו הוא אינו רוצה לחלוק, מ"מ אין חוששים לזה. ולכ' הטעם שאין חוששים לזה הוא כי שייך שלא יסכים לשניהם ויל"ע

ומלבד טעמו של הרשב"א לכ' ישנו עוד חידוש בהמקרה של שדה שאין בה דין חלוקה, והוא כי בשדה שאין בה דין חלוקה המקום לכתחילה הוי מצומצם ביותר, ולכן מסתבר שבנו שניהם ביחד כי חבירו אינו רוצה לצמצם מקומו ביותר ע"י נתינת כל הכותל בחצירו

ד,א יז) ברשב"א בב,ב8 מבואר שרבא חולק על אביי גם לדינא, ולפי רבא גם במקום שנהגו שלא לגדור מחייבין אותו וכ"ה בירושלמי עיי"ש

ולכ' צ"ב שהרי רבא מפרש סתם גינה כמקום שנהגו, ולפי המבואר גם אם לא יתחשב כמקום שנהגו מחייבין אותו, כי גם במקום שנהגו שלא לגדור מחייבים אותו ושם מוכרחים לומר שלא הוי מצד זה שנחשב כמקום שנהגו לגדור וא"כ למה צריך רבא לומר שהוי כמקום שנהגו לגדור וצ"ע9

ונראה לומר ע"פ המבואר ברשב"א שם בא"ד וז"ל: ותדע לך דאפי' במקום שנהגו שלא לגדור בחצר מחייבין אותו (בהמשך דבריו מסיק שהוא הדין לגינה), מדקתני במתני' הכל כמנהג המדינה ואמרינן עלה בגמ' הכל לאתויי הוצא ודפנא, ומדקאמרינן לאתויי הוצא ודפנא ולא קאמר לאתויי כל מידי ואפי' מחצלת, ש"מ שאין הולכין אחר מנהג המדינה בפחות מהוצא ודפנא דמנהג טעות הוא. וכן כתב ר"ת ז"ל וכיון שכן הגע עצמך בפחות מהוצא ודפנא אין מנהגם מנהג, שלא לגדור כלל לא כ"ש..." עכ"ל

והנה מדבריו מבואר שבמקום שישנו מנהג שלא לגדור "מנהג טעות הוא" או כלשון ר"ת בב,א ד"ה גויל "מנהג הדיוט הוא". ולפ"ז יש מקום לומר שבמקום שנהגו שלא לגדור הוי כמקום שאין מנהג מכיון שמנהגם לא הוי מנהג אמיתי, וא"כ גם שם הוי כמקום שאין מנהג שנחשב כמקום שנהגו ועיין

ד,א יט) מאי חזית אמר רב הונא אכפיה ליה לקרנא לבר . . רבי יוחנן אמר נשעייה באמתא מלבר

וברשב"א ורבינו יונה ובר"ן ובריטב"א והרא"ש ונמק"י מבארים שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי

אבל שי' הר"ח הוא שיש מח'10 ורב הונא אינו סובר מר"י, ור"י אינו סובר מרב הונא וצ"ב במה פליגי. והנה לכ' יש לבאר שי' הר"ח שעשיית קרנא קשה מעשיית אמתא, ולכן ר"ה מצריך קרנא כדי שיהיה קשה יותר לרמאי ליעשית קרנא11

אבל ברא"ש משמע שביאר שי' הר"ה באו"א "רב הונא סבר קולפא לא ידיע..." . ולכ' צ"ב בכוונתו שהרי בפשטות כשיש טיט על הכותל קשה להסירו לגמרי, בנגוד לאבנים שהסרת אבנים אינו ניכר כ"כ

ואפשר יש לבאר שי' הרא"ש ע"פ המבואר ברבינו גרשום שהקרנא הוי ע"י נתינת עץ בטיט בשעת בנין הכותל. ולפ"ז לכ' א"א להסיר העץ מהכותל כי נתנו העץ בתוך הכותל כשהיה הטיט לח, ואף שחלק החיצון יכול ליטול אבל חלק הפנימי א"א. בנגוד להסרת הטיט ששייך להסירו לגמרי ויל"ע

ובשי' ר"י י"ל ע"פ המבואר ברא"ש בביאור שי' ר"י "ר' יוחנן סבר גיזוזא לא ידיע". ולכ' כוונתו לומר שטיט על הכותל גם כשמסירו מידע ידע, בניגוד לחתיחת חלק מהכותל שאינו ניכר כ"כ12

ד,א יד) מאי חזית אמר רב הונא אכפיה ליה לקרנא לבר ונעביד מלגביו עביד חבריה נמי מלבר ואמר דידי הוא . . איכא דאמרי אמר רב הונא מיכפא לקרנא מלגיו גייז ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא אי הכי השתא נמי לייף ליה חבריה ואמר דידי ודידיה הוא ליפופא מידי ידיע והא מבחוץ קתני קשיא

וברבינו גרשום מבאר איך כופין את הקרנא בד"ה דכייף וז"ל: "דלשקע בראש הכותל בסופו קנים בטיט ויכוף ראשם של קנים מבחוץ לצד הכותל לצד אויר חבירו" עכ"ל. ולפי פירושו מובן היטב קושיית הגמ' על האיכא דאמרי ליפופא מידע ידיע, כי הגדר של כיפופא דקרנא הוי לישקע קנים בטיט וזה שייך רק בתחילת בנין הכותל שהטיט לח, ולכן הכיפופא שהוא עושה לאחר בנין הכותל מידע ידע

אולם ראה ברש"י ד"ה ועביד מאברי ששם מבואר הענין של כיפופא דקרנא באו"א "כופה לצדי ראשי הכותל שמחבר בראשו אבנים וטיט". ובד"ה מכפייה מבאר "ראשי הכותל יכוף לצד חבירו". ולכ' לפי' רש"י שהוי רק חיבור אבנים וטיט לאיזה, צ"ב מהי קושיית הגמ' על האיכא דאמרי שליפופא מידע ידע לכ' איך ידע

ובדוחק קצת י"ל שהליפופא הוי אחר זמן מרובה, וא"כ ניכר שהוי מזמן אחרת, אבל אם הי' בסמיכת לבנין הכותל לכ' איך ידע

ושמעתי מהת' הנע' וכו' ישעיהו שיחי' מרקס, שאפשר י"ל שלפי פי' רש"י יומתק למה לא הקשה הגמ' קושיא זו על הלישנא קמא של הגמ', ששם ביאר הגמ' שהטעם שאין עושים אותו מבחוץ הוא כי חבירו נמי יעשה חזית, ולכ' הקושיא שמקשה הגמ' על הלישנא בתרא יש להקשות גם על הלישנא קמא שלמה חוששים שיעשה חבירו לכ' ליפופא מידע ידע, אבל לפי פי' רש"י א"ש שקושיא זו אינו קשה כ"כ ועצ"ע

ד,ב טז) בגמ' ע"פ תוס' מבואר שלא אמרינן תקנתא לרמאי. ויל"ע דהנה בכמה ראשונים (רמב"ן, רשב"א, וריטב"א) מבואר שכאן לא הוי מקרה רגילה של רמאי, כי הרמאי המדובר כאן הוי חשש רחוקה מאד מכיון שעושין החזית מאבראי כמבואר בד,א. ואפשר י"ל שזהו כוונת הגמ' שלרמאי כזה לא אמרינן תקנתא, אבל אפשר שתקנתא לרמאי רגילה היו אמרינן ויל"ע

הערות  בדף ה

ה,א כ) ברש"י ד"ה סמך לו כותל אחר פי' "לאחר שבנאו הא' למעלה מד' אמות הרבה". וצ"ב למה כתב רש"י "הרבה" לכ' הדין של המשנה הוי גם אם אינו מגביהו הרבה13

ונראה לומר ע"פ מה שכתב רש"י בה,ב בד"ה אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו  "כשגמרתי את כותלי וידעתי כמה נתחייבתי לסייע בהגבהתך". נמצא מבואר שהסברא שהאדם פורע בזמנו אחר שבנה הוא כדי לידע כמה צריך לשלם. ולכ' כוונתו לומר שעד ד' אמות כולם יודעים הסכום, אבל למע' מד' אמות אינו ידוע, ולכן הוא משלם רק אחר שאני בונה כותלי ואז ידוע לי כמה אני צריך לשלם בשביל הכותל שאתה בנה

ולכ' אם עד ד' אמות ידוע, וזה שהוסיף על ד' אמות הי' רק חלק קטן, א"כ לכ' הי' יכול לעשות חשבון כמה הוא צריך לשלם, משא"כ אם הוא הוסיף הרבה אז יש סברא שבנה בתחילה כל כותלו בעצמו כי רק אז הסכום ידוע, ואפשר שלכן כתב רש"י "הרבה" ויל"ע

ה,א כא) במשנה מבואר שהכותל שבונים בשביל היזק ראי' צ"ל ד' אמות. ולכ' צ"ב למה דין זה אינו במשנה הראשונה שהכותל שבונים בשביל היזק ראי' צ"ל ד' אמות

והת' הנע' וכו' אליעזר שיחי' הרסן אמר ליישב שהמשנה ראשונה מדבר רק אודות השיעורים שהשותפים צריכים ליתן מהקרקע שלהם ולא בגובה הכותל14

ועוד י"ל שהמשנה ראשונה מדבר רק אודות ענינים התלוים במנהג המקום דלא כדין דלא כדין ד' אמות שהוי דין חכמים שצריכים לכה"פ ד' אמות

באותיות אחרות זה שהדין של ד' אמות אינו מוזכר בהמשנה ראשונה או השני', ומוזכר במשנה שלילית ואף שם רק דרך אגב, הוי כי דין זה הוי פשוט, ואין שייך בו שינוי בין מקום למקום. דלא כשאר הדינים דלא כשאר הדינים ששייך בו חילוק בין מקום למקום15 

כ"ה) ה,א ברשב"א ד"ה כותל חצר שנפל הקשה וז"ל: "איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואי זה מוחזק בו יותר, וי"ל כגון דאיכא עדים דארצייה חד מנייהו חד מינייהו וסירב מלבנות עמו, ואפ"ה הרי זה בחזקת שנתן, דכיון דדין זה גלוי לכל שחייב הוא לבנות עמו עד שיסלק ממנו היזק ראי' חזקה פורע הוא" עכ"ל. ועד"ז מובא בעוד כמה ראשונים, ובתוס' מובא על הסיפא

והנה לכ' לשי' רש"י אין לומר כן ובהקדם דברי הרא"ש בסוף סי' ט' וז"ל: הא דאמר במתני' בחזקת שנתן עד שיבוא ראי' שלא נתן פי' רש"י עד שיבוא התובע עדים שתבעו ולא נתן. ותימה היא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבעו הוי לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אם אמר בפני עדים אני רוצה ליתן לך דלמא אשתמוטי מישתמיט עד דהוו ליה זוזי ואז נתן לו. ורש"י לטעמיה שפי' בפ"ק דב"ק יז,א גבי צא תן לו ואמר פרעתיך והעדים מעידים לו שלא פרע כגון שאמרו עדים בפנינו תבעו פרע לי ע"פ ב"ד ולא פרעו בפנינו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע"פ ב"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ושם כתבתי שאין נראין לי דבריו..." עכ"ל

ולכ' אם יאמר כמבואר ברשב"א ובעוד ראשונים שהמדובר הוא בשבאו עדים שראה שהוא סירב א"כ שוב אינו נאמן כלל לשי' רש"י. וא"כ לשי' רש"י הדרא קושתא לדוכתא למה זה מוחזק יותר מזה

ושו"ר שהנחל"ד הקשה כן וביאר שיש עדים שבנה האחד משלו, היינו שהוא קנה האבנים ושכר פועלים ושילם הכל מכיסו רק שאין אנו יודעים אם נתן לו חברו מעות ע"ז. וע"ז אומרים שהוי בחזקת שנתן, ורצה לומר אף דידעינן ע"פ העדים שבנה האחד משלו מ"מ אמרינן דמסתמא הקדים לו חבירו ליתן מעות, ולכך בנה בעצמו דאל"כ הי' צועק עליו בב"ד

כו) ה,א ברשב"א ד"ה כותל חצר שנפל הקשה וז"ל: "איכא למידק מאי בחזקת שנתן ואי זה מוחזק בו יותר, וי"ל כגון דאיכא עדים דארייה חד מינייהו וסירב מלבנות עמו" עכ"ל. ובד"ה למע' מד' אמות פי' דכיון שסרב בפני עדים מלבנות ויצא זה והתחיל לבנות משלו 

ומלשון הרשב"א משמע שברישא היו עדים שסירב ובסיפא היו עדים שסירב והתחיל לבנות משלו וצ"ב בחילוק זה. ולכ' איפכא מסתברא דהנה ברישא המדובר הוא במקרה שיש חיוב לבנות, וא"כ לכ' צריכים יותר הוכחה כי מצד הציווי אפשר שאף שסירב נשתנה זמנו לאח"ז, ולכן שם היו צריכים עדים שגם התחיל לבנות משלו

ואולי י"ל שמצד זה גופא שיש ציווי ברישא, כיון שסירב גילה שהוי רשע ואין אנו מאמינים אותו שוב, דלא כבסיפא שזה שסירב הוי כי לא רצה כותל זה ואפשר שנשתנה דעתו, ולכן צריכים יותר הוכחה על זה שהתחיל לבנות ויל"ע

כג) ה,א ברמב"ן בד"ה הא דתנן פי' וז"ל: פרש"י אע"פ שלא נתן עליו עדיין התקרה דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך ויש שאלה שמא יתן את קורתו לרוח אחרת על כותל עצמו ולא יסמיך עליו, וי"ל מכל מקום צריך הוא לכותלו של חבירו שאם תסלק כותלו נמצא פרוץ ואין ביתו מוקף כותל. ואם תאמר אם כן אין צריך לכותל בריא, י"ל אף על פי כן מגלגלין עליו דמי גויל וגזית כדי שלא יפול ונמצא צריך לחזור ולבנות כל היום..." עכ"ל16

והנה לשי' רש"י מובן יותר לשון המשנה אע"פ שלא נתן עליו את התקרה כי עיקר התשלום הוא מצד התקרה על כותל חבירו. אבל לשי' הרמב"ן שאין חשש מצד התקרה למה צריך המשנה לומר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה

ודוחק לומר שזה גופא בא המשנה להשמיענו שאין החשש מצד התקרה, כי לשי' הרמב"ן אין אפי' מקום לחשוב שזה הוי חשש, ולמה הי' צריך המשנה להשניענו זאת וצ"ע17 

ובסוף דבריו מפרש שצריכים לשלם בשביל כותל חזק של גויל וגזית מצד ההיזק של ביני ביני. ואין להקשות שלכ' זה שצריכים לחשוש בשביל ההיזק של ביני ביני שנוי בח' כמבואר ברא"ש סי' ה', כי שם המבואר הוא במי שטוען שרוצה לשלם בשביל כל הכותל ברשותו, משא"כ כאן המדובר שהתשלום של שותפים

כד) ה,ב בתוס' ד"ה כי היכי מבואר שבבכור איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן כי זריזין מקדימין

ויש להעיר כי לכ' ישנו סברא של זריזין גם בשוכר לשלם בזמנו בנוסף לזה שרוצה לשלם בזמן כדי שלא לטירדו. ויש לחלק קצת וצ"ע18

לח)

רבנן אין צריכים נטירותא

ובחזו"א מקשה הלא אין סומכין על הנס ולכן מחדש שבעיר שכולו חכמים צריכים החכמים להשתתף

ואולי יש לחלק על דבריו שהכלל שאין סומכין על הנס אינו הולך על חכמים וצדיקים. דהנה בחינוך מצוה תקמ"ו וז"ל בא"ד: "ואמנם יהיו קצת מבני אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם שמסר האל הטבע בידיהם ובתחלה היה הטבע אדון עליהם ובסופם לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שהיו המה אדונים על הטבע . . ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת ועל כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעתנו ולא נסכן נפשותינו על הנס..." עכ"ל וצ"ע

כח) ז,ב אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב אספרם מחול ירבו (תהלים קלט,יח) הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון ק"ו מה חול שמועטין מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן . . כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהכא אני חומה ושדי כמגדלות (שיר השירים ח,י) אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח

וברש"ש מבאר שהמעלה בהלימוד של ריש לקיש הוא כי מלימודו של רבי יוחנן משמע שאין צריכים נטירותא מצד תורה גם כשאין מעשים טובים, משא"כ בלימודו של ריש לקיש שהדגש הוא במעשים טובים19

וצע"ק שהרי ברבינו גרשום ד"ה ושדי כמגדלות אלו ת"ח מבאר "שלומדים זה מזה כתינוק יונק משדי אמו". ומשם משמע שבנוסף לחומה זו תורה יש ענין נוסף – ענין של מלמד תורה – ולכ' זה הוי ג"כ מעשים טובים20

אבל עוד צ"ב שלכ' לפי דבריו הי' צריך הגמ' לתרץ שאין לומדים מ"אני חומה" כי משם אין דגש על מעשים טובים. אבל לכ' י"ל שהגמ' תי' באופן יותר פשוט

אבל ביותר צ"ב שהרי לפי דבריו למה מציע הגמ' הלימוד של "אני חומה" אם הלימוד של "אספרם מחול" הוי יותר טוב

ונראה לומר שהטעם שהגמ' מציע לימוד נוסף הוא כי מהפסוק של "אספרם מחול ירבון" אין דגש על ענין התורה, בנגוד להפסוק של אני חומה

ובאו"א נראה לומר שמהפסוק "אני חומה" מודגש יותר ענין השמירה, כי זהו פי' הפשוט של הענין של "חומה" – ענין השמירה. משא"כ מהפסוק של "אספרם מחול" צריך הגמ' לבוא לדרשה גדולה להוציא ענין של שמירה. ולכן רק אחר שהקשו על לימוד הראשון באו להלימוד של אספרם מחול

כט) ז,ב ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן

ובמהרש"א בחדא"ג מבאר וז"ל: "דימה הצרות מרשעים בעוה"ז למים כמ"ש בקום עלינו אדם וגו' אז המים שטפונו וגו' (תהלים קכד, ב-ג), וכמו שהחול מגין משטיפת הים כמ"ש כן מעשיהם של צדיקים מגינים מהרשעים..." עכ"ל

וצע"ק שהרי לפי דבריו משמע שהצדיקים נשמרים מהרשעים, אבל לכ' ענין החומה הוי שמירה לא רק מרשעים אלא גם מעוד ענינים כמו חיות רעות וכדומה. ועוד צ"ב שהרי לפ"ז לכ' החומה שהם הת"ח שומרים מהרשעים, והמשמעות הוא שהשמירה הוי לכל לא רק לת"ח

ונראה לבאר באו"א שענין המים הוי תורה כדאיתא בב"ק יז,א[21], וענין החומה הוי שמירה למים – ת"ח. אבל מפשטות הפסוקים אינו משמע כן, כי המשמעות הוא שהחומה הוי שמירה שהמים לא ילכו חוץ מגבולם ועצ"ע

ל) ז,ב אני חומה זו תורה ושדי כמגדולות אלו ת"ח.

ובמהרש"א בחדא"ג מבאר וז"ל: דלפי דרש זה יש ללמוד לפוטרם בין באו על עסקי ממון לבאו על עסקי נפשות שאומר אני חומה זו תורה שהת"ח עיקר חפציו היא תורה ואין לחוש בה מפני הגזלנים ולסטים . . ואם על עסקי נפשות באו אמר ושדי כמגדלות אלו ת"ח כי שם הי' מגדל עוז . . עכ"ל22

וצ"ב בתחילת דבריו שהתורה הוי עיקר חפצם ולכן אין לחוש לגזלנים, שלכ' כוונתו שהם אינם חוששים לגזלנים, כי גם אם יהיה גזילה יש להם עיקר חפצם – תורה. אבל לכ' סוף סוף יהיה חסר חפצים אחרים

וגם צ"ב כי אם מסוף הקרא משמע שיש להם שמירה כחומה ומצד זה יש להם שמירה לנפשם, למה אי"ז גם שמירה לשאר חפצם, ולמה צריכים לבוא לתחילת הקרא ללמוד זה, כי לכ' גם עניני ממון נכללים בסוף הקרא וצ"ע

לט) ח,א חכמים אינם צריכים נטירותא והטעם שאינם צריכים נטירותא הוא כי תורתן שומרתן

וצ"ב שהרי ברמ"א חו"מ קס"ג ס"ג מבאר וז"ל: כל צרכי העיר אף על פי שמקצן אינן צריכין כגון בית שמחות או מקוה וכדומה אפ"ה צריכים ליתן חלקן (מהר"י מינץ) עכ"ל

ומדבריו משמע שאף אם לעצמו אינו צריל, הוא צריך להשתתף, וא"כ לכ' גם הת"ח שאינן צריכים שמירה לכ' גם הם צריכים להשתתף בההוצאות של שמירת העיר ולמה הם פטורים

ונראה לומר שרק בנוגע לענין התורה פטורים מכיון שהתורה מועיל באופן מסויים לשמור כל העיר, משא"כ בנוגע למקוואות ובתי שמחות התורה שלהם אינו מועיל כלל לענינים אלו23

הערות בדף ז-ח

כז) ז,ב כופין אותו לבנות בית השער ורש"י פי' בד"ה כופין אותו וז"ל: את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רה"ר מלהציץ בחצר עכ"ל

ולכ' למה צריכים שומר לשמור מהיזק ראי' למה לא די בהדלת עצמו

והנה בנמק"י פי' וז"ל: "שהוא בנין שעושים לפני הפתח שלא יראו העוברים את בני החצר" עכ"ל. ולפי פירושו לא קשה כ"כ כי אין צריכים שומר לשמור שלא להציץ, אבל עצ"ע למה אין די בהדלת עצמו

אולם ראה ברגמ"ה שפי' ענין בית שער באו"א וז"ל בד"ה בית שער: "מקום שהשומר ישן ששומר החצר כופין לאחד מבני החצר לעכב" עכ"ל

ומדבריו משמע שהוי רק מקום לישן ולא שהוי בשביל היזק ראי', ולכ' הוא מטעם הנ"ל שהדלת כבר מנע ענין זה24. אבל לכ' צ"ב בשי' רגמ"ה דהנה בב,א מביא הגמ' ראי' ממשנה זו שהיזק ראי' שמיה היזק ומדברי רגמ"ה משמע שאינו לענין זה

וידידי הת' הנע' וכו ברוך שי' זימרמן ביאר שהראי' הוי רק מדלת, וענין בית השער הנזכר שם מובא רק דרך אגב. אבל לרש"י יוצא שהראי' הוי גם מבית השער25

והנה לשי' רש"י שהשומר הוי בתוך הבית שער לכ' אינו מובן כ"כ החילוק שהגמ' עושה בין מאבראי לגואי כי גם אם הבית שער הוא בגואי השומר הוי בתוכו, וא"כ יש רק הפסק של הכותל וצ"ע. אבל לרגמ"ה שהשומר הוי שם רק בלילה, אפשר שביום הוי מחוץ לזה, וא"כ וא"כ יש שתי הפסקות כשהוא מגואי

ויש להעיר שלשי רש"י יומתק זה שבהו"א חשב הגמ' שבית השער הוי בחוץ, כי אם הוי מצד היזק ראי' לכ' אם הוי בפנים יש היזק ראי' מהשומר עצמו, (אם לאו שהוא מבני החצר) ויל"ע

    

כח) זימנין דדחקי ביה רבים. ולכ' צ"ב למה צריכים רבים הרי בב,א מבואר שיש היזק ראי' גם בחצר אף שאין שאין שם רבים

ונראה לומר ע"פ המבואר בנתה"מ סי' קסא סק"א שיש חילוק גדול בין נידון זה להדובר בהמשנה בב,א, שהרי כאן ההיזק בא מבחוץ ואינו בא מבני החצר עצמם, משא"כ בב,א ההיזק בא מהשותפים בעצמם עיי"ש. ועפ"ז י"ל שזהו הטעם שבכדי לחייבם כאן צריכים יותר מסתם היזק ואינם מחוייבים עד שיש היזק גדול "הזיקא דרבים" כי אינם עושים ההיזק מעצמם, משא"כ בב,א שהם עצמם עושים ההיזק מחויבים גם במקרה רגילה26

ושמעתי מידידי הת' הנע' וכו' אברהם שי' מרקוטשי לבאר באו"א שכאן האנשים הולכים ואינם קבועים, ולכן כדי להיתחשב להיזק ראי' צריכים רבים, משא"כ בב,א ששם הם קבועים בחצריהם אי"צ רבים

 

לו)  והתניא שלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה ששה לכסות. ומברייתא זו משמע שמזון הוי יותר נוגע מכסות ולכן אין צריכים ליתן כשסות עד ששה חדשים

אבל לכ' ענין זה שנוי במח', דהנה בכט,א אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות . . ורב והודה אומר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות

ואפשר י"ל שהברייתא הולך להלכה כרב יהודה שבודקין לכסות ואין בודקין למזונות וצ"ע

 

הערות בדף כח

מא) כח,א בתוס' ד"ה עד נגיחה רביעית פי' ר"י בא"ד וז"ל: דס"ד דמקשה דהכי יליף מה התם מכי נגח ג' פעמים נפק ליה מחצי נזק לנזק שלם ה"נ כיון שאכלה שלש שנים ולא מיחה נפקא ליה מרשות מוכר לרשות לוקח אע"ג דמילתא בלא טעמא הוא עכ"ל

אבל ראה בריטב"א בד"ה בשור המועד בא"ד וז"ל: "ופרכינן דא"כ בשלש שנים תיפוק מרשות מוכר אבל לא תיכנס ברשות לוקח עד השנה הרביעית דומיא דשור המועד דאע"ג דבשלש נגיחות נפק ליה מחזקתו אין מועד לשלם נזק שלם עד נגיחה רביעית ולא יהא זה חשוב מוחזק יותר מחבירו ונימא כל דאלים גבר..." עכ"ל

ולכ' ישנו כאן  שני ביאורים שונים שפי' קושיית הגמ'. תוס' מבאר בבהו"א הסתכלו על התשלומין ומצד זה הקשו שהחזקה לא יתחיל עד השנה הרביעית. משא"כ הריטב"א ביאור ההו"א של הגמ' שחשב בגמ' שיש שני שלבים בהעאדת השור ההתחלה בפעם הג' והגמר בפעם הד', ועד"ז החזקה לא יגמור עד השנה הד

ולכ' צ"ב למה תוס' אינו לומד כהריטב"א, דהנה תוס' עצמו אומר שביאורו הוי "מילתא בלא טעמא". ונראה לומר דהנה באחרונים (שחידושי רבי ברוך בער ועוד) ישנו חקירה אם ענין ההעדה הוי מצד שינוי בטבע השור והפסוק מודיענו מתי חל שינוי שה או הוי ענין באחריות הבעלים[27], ומקשים על האופן שהוי מצד שינוי בטבע השור שבמציאות אין שינוי ניכרת בין פעם הב' לפעם הג'. ולכ' דברי הריטב"א מתאימים יותר עם האופן שישנו שינוי בטבע השור ובזה יש מקום לומר שישנם שלבים שונים פעם השלישי ופעם הרביעי. ולפ"ז אפשר יש לבאר למה תוס' לא רצה לילך במהלך הריטב"א כי  על אופן זה קשה קושיא הנ"ל

מב) כח,א ברש"י ד"ה שדה בית הבעל בא"ד מפרש וז"ל: "וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג' חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג' חדשים וכן בג' חדשים ראשונה של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק עכ"ל

ובחת"ס מקשה על לשון "לאכול פרי העשוי לשנה" שהרי מבואר שבל הסוגיא שאינו שותק לג' שנים אבל לשנה שותק ושותק, עיי"ש מה שתי' וע' בחידושי רבי נחום ועוד

ובדוחק י"ל שהדגש הוי על "הרואה" כי פשטות הסוגיין מדובר כשהוא הוי בעיר אחרת ושולח אנשים מזמן לשמן לבקר שבדהו כמבואר ברבינו יונה בד"ה ופרקינן עיי"ש. ולפ"ז י"ל שרק במקרה כזה צריכים שתיקה של ג' שנים, אבל במקרה שהוא בעצמו רואה מה שקרה לזה צריכים רק שנה אחת

 

כח,א – בית השלחין. צ"ב למה רש"י ביאר רק בית השלחין בין כל הדברים שהם מיום ליום

ונראה לומר שבכל הענינים ששייך פעולה ניכרת בכל יום מצד עניינם: בתים – שמשתמשים בו בכל יום, בורות שיחים ומערות – נוטלים מים בכל יום, שובכות – נוטלים ביצים, וכן משתמשים במרחצאות, ובבית הבדים כמבואר בראשונים, וכן בעבדים. אבל בשדה אין צורך לעשות שום דבר כי אי"צ להשקות בכל יום ממש, ולכן מפרש רש"י שאף שאין שם פעולה תדיר מ"מ זה שהפירות גדלים תדיר זה נחשב לפעולה תדירית

בתים בורות שיחין מערות... ועבדים. וצ"ב בסדר העניינים

ונראה לומר שבתים משתמשים בו בסדר הרגיל בכל יום, ובורות שיחין ומערות י"ל שהם היו לשתיה. [דלא כהמבואר ברגמ"ה שהם היו להשקות שדותיהם כי לפ"ז למה אינם מובאים בסוף אצל בית השלחין. וצ"ע]. וכן שובכות אף שהם היו בכל יום אבל זה לא הוי מצד פעולת האדם אלא מצד התרונגולות. ומרחצאות – אף ששייך להשתמש בכל יום אבל זה לא היה רגיל כ"כ. ובנוגע לבית הבדין – מציאות של כל יום ויום לא היה שייך ע"פ רוב כמבואר בכל הראשונים. וזה שהעבדים מובא לבסוף, י"ל ע"פ המבואר ברגמ"ה ד"ה עבדים אצל הענין של קרקע. [ועפ"ז אפשר לומר למה לפי רגמ"ה בורות שיחין ומערות מובא בתחילה כי באמת גם בית השלחין הי' צ"ל שם ומובא לבסוף רק מצד עבדים], כי בלבד ענין של קרקע, אין עבדים שייך לענינין אלו שכולם מחובר לקרקע, ואף שלכא' גם בית הבדין הוי קרקע אבל הוי רק מחובר לקרקע, וצ"ע

לא) כח, א  בתוס' ד"ה שלשה חדשים הקשה בא"ד וז"ל: "וא"ת היאך יהא ניכר שיחזיק בה כל ג' חדשים ראשונים או אחרונים כי ביום אחד או בב' יכול לקצור ולזרוע . . וי"ל כגון שאוכלה שחת" עכ"ל

וצ"ב למה לא הקשה תוס' בנוגע לשנה אמצעית שגם שם אין פעולה בכל הזמן בינתיים

ונראה לומר שבשנה אמצעית כיון שהוי שנה חשובה היא ניכרת בעצמו ודי בזה ואי"צ לבוא להענין של של אכילת שחת28

ובאו"א י"ל ששנה אמצעית שונה משאר השנים כי לשי' תוס' אין מצריכרים זריעה וקצירה ודי באחד מהם. משא"כ בשנה אמצעית ישנם שניהם, ומצד יתרון זה היא ניכרת בלאו הכי, ואי"צ לבוא להענין שלאכילת שחתֿ

אבל לפ"ז צ"ב בהמשך דברי תוס' דמקשה וז"ל:" ובשדה אילן דבעו רבנן דפליגי א"ר ישמעאל בגמרא מיום ליום ג' שנים אע"ג דלא שייך התם אכלה שחת..." עכ"ל. אבל לכ' לפי המבואר בתי' הראשון קשה שלכ' כל הג' שנים הוי חשובים כי ישנם "פירא רבא של יב' חדש", ומהי קושיית תוס' על הרבנן, כמו שתוס' לא הקשו על השנה אמצעית לעיל, לא היו צריכים להקשות בכלל על שיטת חכמים? ולפי התי' השני שביארנו לעיל שלא  הקשו על השנה אמצעית כי יש זריעה וקצירה לכ' קשה כאן על שנה אמצעית ג"כ כי יש בודאי יש זריעה וקצירה29

ובפשטות י"ל לפי הביאור הראשון שזה ששנה האמצעית של י"ב חשוב כניכרת גם בלי שחת הוי כי בא לאחר שנה של ג' חדשים ולפני שנה של ג' חדשים ולכן היא ניכרת, אבל אם כל השנים כן אז אינו ניכרת וצריכים לבוא להענין של אכילת שחת30, אבל לביאור השני עצ"ע

לג) בתוס' ד"ה אי מה שור המועד פי' וז"ל: מכאן חזר בו רש"י ממה שהי' מפרש בב"ק . . דא"כ הוה מסיק הכא גמרא דלא כהלכתא דקיי"ל כרבא לגבי אביי עכ"ל

ולכ' צ"ב שהרי ההילכתא הוא כרבנן לקמן שאינם גמרינן משור המועד וא"כ למה צריכים ההולכי אושא להיות כהילכתא. שהבאתי לעיל וצ"ע

ושמעתי מאחי הת' הנע' וכו' יוסף יצחק שי' בסמן לפרש שכאן לא ידע הגמ' שהולכי אושא הוי ר"י כי זה לא נתפרש עד לכח,ב מאן הולכי אושא ר"י. וא"כ לכ' הי' צריך להתפרש כשי' חכמים בענין שור המועד ויל"ע

ובאו"א י"ל ע"פ המבואר בכמה ראשונים ראה בריטב"א וברינו יונה ועוד שגם החכמים לומדים משור המועד, וא"כ בודאי צריך להתפרש כהלכה, ואף שתוס' שולל פי' זה בד"ה שתא קמייתא בכט,א מ"מ כאן תוס' מפרש שי' רש"י שביארתי במק"א שיכול להיתפרש רש"י כהראשונים

לד) בריטב"א ד"ה משור המועד מפרש בא"ד וז"ל: "ופרכינן דא"כ בשלש שנים תיפוק מרשות מוכר אבל לא תיכנס ברשות לוקח עד השנה הרביעית דומיא דשור המועד דאע"ג דבשלש נגיחות נפק ליה מחזקתו אינו מועד לשלם נזק שלם עד נגיחה רביעית ולא יהא זה חשוב מוחזק יותר מחבירו ונימא כל דאלים גבר" עכ"ל

ולכ' יש להביא קצת סימוכים לזה בפי' הרגמ"ה דהנה ברש"י ד"ה לא מיחייב מפרש "לשלם אלא חצי נזק". אבל ברגמ"ה בד"ה עד נגיחה מפרש  "נזק שלם".  ומלשון הרגמ"ה משמע שהדגש הוא שאינו משלם נזק שלם ולא שמשלם רק ח"נ, משמע שהוי תחילת ההכנסה לההעדה

לה)  כח,ב  ברש"י ד"ה טעמא מאי ביאר וז"ל: "אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר כדאמר איהו..." עכ"ל. אבל בתוס' ד"ה שתא קמייתא ככט,א ביאר בא"ד וז"ל: "דכיון דקפיד בג' זימנין ולא מיחה ודאי מכרה או נתנה לו..." עכ"ל. וצ"ב בחילוק שה שרש"י כותב דלמא ותוס' כותב ודאי

לו) בתוס' שם מסיים "והשתא אתי שפיר נמי לרבנן דר"י" . ולכ' יש לפרש כוונתו בשני אופנים או י"ל שרוצה להביא עוד אופן לבאר שי' הרבנן כי לפי' הראשון קצת קשה כמו שתוס' העיר שהוי כמו ניר. או י"ל שרצה להביא ביאור שיתאים לרבנן ולר"י

 

כח,א

ברשב"א ד"ה שדה הבעל, וז"ל: "פרש"י ז"ל כיצד ר' ישמעאל אומר וכו' נראה מדבריו דר' ישמעאל ור"ע לא פליגי אתו את"ק, אלא פירושי הוא דקא מפרשי כיון דלא בעינן שלש שנים מיום ליום במאי סלקא ליה חזקה..." עכ"ל 

ולהעיר, שהגירסא שלו ברש"י אינו ממש כהגירסא שלנו כי רש"י אינו אומר בפירוש כיצד

ולכ' זה גם מדויק ברש"י בדך כח,ב ד"ה לרבנן מאי שפי' רבנן דלית להו הא דר' ישמעאל... עכ"ל. ומלשונו משמע שלא הוי הרבנן דהמשנה דא"כ הו"ל למימר כן בפירוש או לומר הת"ק כמ"ש הרבינו גרשום בד"ה ורבנן "דמתני' מנא להו דבעינן ג' שנים חזקה...

וברשב"א מקשה כמה קושיות על דברי רש"י וצ"ב למה רש"י נקט לבאר המשנה באופן זה

ונראה לומר שבראשונים משמע שיש שני אופנים ללמוד הדין של הרישא שצריכים מיום ליום. בר"ן משמע שאין צריכים מיום ליום ממש, וברגמ"ה משמע שצריכים מיום ליום ממש

והנה אם יבאר כפי' הר"ן לכ' אינו מובן כ"כ לשון המשנה שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינו מיום ליום אם יפרש שהוא שי' חכמי, כי גם ברישא לא הוצרכו מיום ליום ממש

משא"כ אם מפרשים שהוי שי' ר"י ור"ע י"ל שכוונת המשנה הוא רק שהוי שלוש שנים אבל לא כל השלש שנים לא מיום ליום, די בי"ח חודש או י"ד חודש

ולפ"ז יש לבאר שי' רש"י, שרש"י סובר כהר"ן, שאין צריכים מיום ליום ממש, וא"כ אם יבאר המשך המשנה כרבנן יהיה קשה להבין לשון המשנה, ולכן ביאר שאינו שי' חכנעם אלא הקדמה לשי' ר"י ור"ע ולכן שפיר יכולים לפרש כפי שביארו לעיל

 *

---בהערה: אבל לכ' אין לומר כן, כי מרש"י אין משמעות בפירוש כהר"ן ואדרבה משמע שצריכים דבר בכל יום, ראה בהערה הבאה. ועדיין צ"ע

 

א). ר' ישמעאל אומר ג' חודשים בראשונה וג' באחרונה ושנים עשר חודש באמצע

וכתב רש"י בד"ה שדה הבעל בא"ד וז"ל: "חזקתה ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום ומה היא חזקתה ר' ישמעאל אומר שלשה חדשים..." עכ"ל. ומבואר מדבריו דר"י ור"ע באו לפרש כיצד היא חזקת שדה בית הבעל שאינה מיום ליום

וכתב הרשב"א דלפ"ז לא נזכר במתני' כלל שיטת חכמים דסוברים דלעולם צריך שלוש שנים מיום ליום. וכ"כ התוס' לקמן מא,א ד"ה שלא, דחכמים לא הוזכרו במשנה. והא דאמרינן בגמ' לו,ב זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום, לאו חכמים דמתני' קאמר דמתני' כולה ר' ישמעאל ור"ע תני לה אלא דהכי גמיר רב דחכמים פליגי על מתני' דידן

והריטב"א בדף לו הקשה דאם כולה מתני' ר"י היא איך קתני חזקתן שלש שנים, והרי לר' ישמעאל לא הוי שלש שנים אלא שלש אכילות, ולכן כתב דר' ישמעאל בא לחלוק ארישא דמתני', דחכמים קאמר דחזקתן שלש שנים ואינה מיום ליום, ואין כוונתם דסגי שהחזיק שלש חדשים בראשונה כשי' ר"י, אלא שאין צריך לאכול הפירות בכל יום כמו בבית השלחין, אבל מ"מ צריך להחזיק שלוש שנים שלימות. ראה גם ברשב"א בסוגיין וכן הר"ן. וכ"כ הרמ"ה, וצ"ב בשי' רש"י

 

ב). ונראה ליישב קושיית הריטב"א על רש"י בהקדם קושיית תוס' בד"ה שלשה חדשים, וז"ל בא"ד: "אבל קשיא לר"י דא"כ אמאי צריך י"ח חדשים בט"ו חדשים סגי שיזרע ג' חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן ושניה בסוף הקיץ ושלישית בניסן הבא..." עכ"ל

ונראה לומר שרש"י סובר שגם לר"י צריכים שהג' תבואות יהיה בג' שנים, ולכן צריכים שהא' יהיה בסוף שנה ראשונה והשניה בשנה שני' והשלישית בתחילת שנה הג'. ובזה סרה קושיית התוס'

ושו"ר שכן מפורש בדברי רגמ"ה בלו,א בד"ה ג' חדשים וז"ל: "בסוף שנה ראשונה וג' בתחילת שנה אחרונה וי"ב חדשים של אמצעית דפחות מיכן לא חשיב ג' שנים ולהכי נקיט ג' חדשים דג' תבואות בענין ג' שנים..." עכ"ל עיי"ש

ולפ"ז יש ליישב קושיית הריטב"א שרש"י יבאר שגם לר"י צריכים שלש שנים כי התבואות צריכים להיות בג' שנים שונות

 

ג). ובביאור הדברים י"ל, דהנה לר"י המקור לחזקה הוא משור המועד וכמו דבשור המועד לרב יהודה צריכים שיהיו בג' ימים כמו"כ בחזקה צריכים שיהיו בג' שנים שונים. ואף שלפי ר"מ חייבים ג"כ ביום אחד מ"מ המשנה הוי כפי יהודה, ועצ"ע

 

כח,א

תד"ה חזקת הבתים הקשו שבית הבדים אינם כל השנה ותי' וז"ל: אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט.ע"כ. ועד"ז ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ור"ן ובשטומ"ק

אבל בשטומ"ק מובע עוד תי' בד"ה ובית הבדים וז"ל בא"ד: "ועוד שמוסיפין להוציא שמנן מתוך שמתחמיין זה על זה ואין פסולת יוצא מהם כל כך..." עכ"ל. ומדבריו משמע שאי"צ פועלת האדם בכל יום אלא די אם דבר נעשה בכל יום

ולפי"ז יש לבאר שי' רבינו גרשום. דהנה בר"ן בד"ה וכל דבר כתב וז"ל: "כתב הרב בעל העיטור בשם ר"ת ז"ל דלא למימרא שיהא צריך לאכול פירות בכל יום, שאין אדם אוכל פירות שובכו בכל יום, אלא תדיר כדרך הבעלים קאמר, ולאפוקי שדה הבעל שאדם אוכל פירותיו בזמן ידוע, אבל אלו שאין להם זמן ידוע אלא בכל עת אדם אוכל פירותיו, כל שאכל כדרך שהבעלים רגילין לאכול עלתה לו חזקה" עכ"ל

אבל מרבינו גרשום משמע שאינו לומד כן, דהנה בד"ה ובית הבדין פי' וז"ל: "זהו בד של זיתים שלאחר דריכת הזיתים מניחין שם השמן ומסתפקין ממנו בכל יום ויום" עכ"ל. וכן בד"ה ובית השלחין פי' וז"ל: "שהורשו לקרקעות שעבד בהן בכל יום" עכ"ל. וכן בד"ה וכל דבר פי' "כלומר כל דבר שמשתמשין בו בכל יום ויום".  ומדבריו מוכח שצריכים שדבר יעשה בכל יום. ולפ"ז קשה, שמדברי הר"ן משמע שאינו משתמש בשובכו בכל יום, ורבינו גרשום לא פי' כלום ע"ז. ועד"ז מקשה בהגהות המדיר על הר"ן מ.ה.ק ונשאר בצ"ע

ונראה לבאר שכד דייקת לכ' ישנם שני אופנים לבאר ענין של נעשה בכל יום ויום אם הפי' שיש מעשה תדירות של האדם או שדבר נעשה מאליו תדיר

ומרוב הראשונים שתי' הקושיא בענין בית הבדין שהיו משתמשים בבית הבדין באופן כזה או באופן אחר מובן שהדגש הוא על השתמשות האדם

משא"כ הפי' שהובא בשטמ"ק "ועוד שמוסיפין להוציא שמנן מתוך שמתחממין זה על זה..", מובן שאינו מדריך פעולת האדם תדיר ודי שמוציא פירות תדיר

ולפי"ז יש ליישב שיטת רבינו גרשום שהוא מצריך פעולה בכל יום שהקשו עליו מדברי הר"ן שמשמע שאין משתמשים בשובכות בכל יום. וי"ל שאף שאין משתמשים בו בכל יום מ"מ התרנגולות עצמם מוציאים ביצים בכל יום (דברתי עם מומחים ואמרו שכן הוא המציאות), משא"כ הר"ן אינו מתחשב עם זה כי הוא מצריך פעולת האדם בכל יום 

אבל עדיין צ"ע קצת שהרי רבינו גרשום עצמו בד"ה בית הבדין פי' וז"ל: "זהו בד של זיתים שלאחר צריפת הזיתים מניחין שם השמן ומסתפקים הימנו בכל יום ויום" עכ"ל. ומדבריו משמע שתירץ קושיא שהקשו בראשונים שאין משתמשים בבית הבד תדיר שהשתמשו בנטילת שמן מבית הבד, ולא הביא התי' הנזכר לעיל שתדיר עושה שמן, ומשמע קצת שמצריך פעולה. וצ"ע

שי' רש"י שצריכים אכילה

א). כח,א ברש"י ד"ה שדה בית הבעל מפרש בא"ד וז"ל: "שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק" עכ"ל

ומלשון רש"י משמע שהמחאה שעושין היא כשעושין זריעה וקצירה לאכול. ועד"ז בד"ה ומסק את זיתיו מבואר שצריכים להכניסן לבית, ועד"ז בעוד מקומות

אבל ראה בתוס' ד"ה שלשה חדשים שמבאר בא"ד וז"ל: ונראה לר"י דלא בעי רבי ישמעאל שיזרע התבואה ויקצור אלא אפי' זרעה הראשון או הוא יזרענה בשלשה חדשים אחרונים אע"פ שלא קצרה... עכ"ל

ומתוס' מפורש שלא רק שאין צריכים אכילה אלא די גם בזריעה או קצירה. וזהו שלא כדברי רש"י שבנוסף לזה שמצריך זריעה וקצירה, מצריך גם אכילה 

לשי' תוס' זה שדי בזריעה או קצירה הוי רק בשנה ראשונה ושלישית אבל בשנה אמצעית מצריך זריעה וקצירה כמבואר במהרש"א

אבל לכ' גם בשנה אמצעית די בזריעה וקצירה ואינו מצריך אכילה

ולכ' הם חולקים בגדר החזקה, אם צריכים להשתמש בשדה ולעשות בהשדה כל מה שיכול לעשות בכדי להחזיק

 

שני טעמים בראושנים למה אין חזקה באספתא

ב). ויש להוסיף ביאור ע"פ המבואר בכח,ב אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון אספסתא ליהוי חזקה היכי דמי דקדיח ואכלה דקדיח ואכלה התם משמיט הוא דקא שמיט ואכיל

והרמ"ה (אות י"ח) הביא ב' טעמים וז"ל: "ולא שביק לה עד דגמיר פירא לא הוי חזקה דכעין גניבה בעלמא דמי, אי נמי משום דלא קעביד דרך הנאתן ולאו אכילה גמורה היא" עכ"ל

ומרש"י ד"ה משמט הוא דקא שמיט פי' "ואין זו אכילת כל הפרי". ומשמע כפי' הב' של הרמ"ה "שאין זו אכילת כל הפרי" שאינו "אכילה גמורה

ונראה ששתי שי' אלו תלויים זב"ז, כי לרש"י שמצריך לעיל גם אכילה בנוסף לזריעה וקצירה שפיר יכול לבאר שהחסרון כאן הוי מצד זה שאינו אכילה גמורה. אבל לתוס' שאינו מצריך אכילה צריך לבאר שדבר קטן כזה הוי רק דרך גניבה. ומפורש יותר ברבינו יונה שאינו תלוי באכילה שהוא יורד כדרך הגזלנים, שאינו מניח לעשב שיגדל שאינו גדול בפחות מל' יום, עכ"ל

אם שנת ההוברה נחשב לחזקה

ג). ועד"ז יש לבאר עוד דבר, דהנה ברשב"ם כט,א בד"ה באתרא דמוברי באגי מפרש וז"ל: "במקום שנוהגים לזרוע שנה ולהוביר שנה שלא להכחיש את הקרקע דהא אחזיק בה כדמחזקי אינשי ומיהו שנה שהובירה [לו] לחשון שלש שני חזקה..." עכ"ל.

אבל המאירי הביא בשם י"מ דאפילו השנה שהוביר עולה לחשון וא"צ אלא ג' שנים. וכ"כ בהגהות מיימוניות (טוען פי"ב ה"ד) בשם הראב"ן, וביאר וז"ל: "דהא אחזיק כדאחזקי אינשי בזה המקום וכל תשמיש שיש לעשות באותן שלוש שנים עלה בתוכה וכו', והא דאמרינן ניר לא הוי חזקה היינו באתרא דלא מוברי" עכ"ל

וביתר ביאור לשי' הרשב"ם מובא בראב"ד בשטמ"ק בכט,ב בד"ה ומודה רב הונא בחנואתא כו' וז"ל: "יש מפרשים דבעינן בהו שש שנים לחזקה מפני שאין שם לילות כאתרא דמוברי באגי, ויש מפרשים דלא צריכי אלא שלש שנים, ולא דמי לאתרא דמוברי באגי, דהתם הא דמוברי לאו משום דלהכי עבידא אלא משום דניחא להו בהכי כי היכי דתעביד טפי בשני הזריעה..." עכ"ל

ולכ' המאירי והגהות מיימוניות סבירי להו כמבואר בתוס' שאין צריכים להשתמש בהשדה ולעשות כל מה שיכול השדה לעשות ודי בזריעה וקצירה וכדומה

בענין עיר אחת

ראי' לדברי התוס' שדרים בעיר אחת

א). כט, א בתוס' ד"ה אלא מעתה מבאר וז"ל: "אור"י דליכא לאוקמי פירכא דאביי אלא כשהן [דרין – ב"ח] בעיר אחת..." ע"כ

ולכ' יש להביא ראי' לדברי תוס' דהנה בריטב"א ד"ה א"ל אביי מפרש וז"ל: "פירש מורי נר"ו דודאי לא מקשה אביי היכי דיכיל למימר כיון דלא מחית באנפי לא הוה ידענא דאיזדהר, כדמשמע לפום [רהיטא]. חדא דהא כולהו אוקימתי דאביי גרירי חדא על חברתה ושפיר ידעינן השתא מאי דפרקינן לעיל חברך חברך אית ליה, ובכל דוכתי נמי אמרינן ליה. אלא ה"ק כיון דלא מחית באנאפי לא הייתי חושש לאותה מחאה כיון שהייתי אני בעיר (לא אמרת לי אמינא בעלמא הוא דעביד להקטיני, והיינו לישנא דאמרינן אי הוה מחית בי ולא אמרינן אי הוה מחית בי ולא אמרינן אי הוה ידענא, והיינו קושיא דאנן קיי"ל דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ואפילו שניהם בעיר, ופרקינן דאפילו הכי יכילנא למימר כיון שחברך חברא אית ליה ושמעת הוה לך לאזדהורי וכו' עכ"ל

ובפשטות כוונת הריטב"א לומר כלשונו "כיון שהייתי אני בעיר" "ואפילו שניהם בעיר", שהמדובר הוא ששניהם בעיר אחת, ולכן יש הו"א שהוא צריך לבוא לפניו בכדי שיהיה נחשב למחאה כיון שבי"כ הוא בעיר. וזהו כמבואר בתוס' שהמדובר הוא ששניהם הם בעיר אחת

ביאור ההו"א למה אין חוששין לבני  אלישיב

ב). ועפ"ז אפשר לבאר השקו"ט של הגמ', דהנה ראה במאירי ד"ה וכן החזקה בא"ד וז"ל: "והקשו אלא מעתה כגון הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דלאלתר הויא חזקה, ולדעתנו הי' לו להשיב שמכל מקום הולכין אחר סתמן של בני אדם. וראה שכוונתו היתה לומר שאין סתם בני אדם שלא מקפידים על כך אלא הרבה בני אדם קפדים בכך ולקח דרך משל בני אלישיב  שהיו נודעים במידה זו, והוא שאמר כגון הני כלומר שהרבה בני אדם במדה זו ואין כאן סתם אצל אחת מן המדות" עכ"ל

ובריטב"א מבואר עד"ז בד"ה וכ"ת וז"ל בא"ד: "אלא הכי אקשינן דהא בקפידא תליא מילתא אין הדעות שוות בזה כלל כי יש מקפיד ביום אחד ויש בחודש ויש בשנה..."" עכ"ל

 ולכ' לפי זה צ"ב מה חשב הגמ' מתחיל' לכ' הרוב מקפידים לפ"ז ג' שנים

ואולי אפשר לומר שבתחי' דיבר הגמ' במקרה ששתיהם בעיירות שונות, וכמבואר במהרש"א בתוס' ד"ה אלא מעתה שלעיל המדובר בגמ' הוא במקרה שהם בעירות שונות. ולכן כשתוס' שם ביאר דברי הגמ' אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהיה מחאהף ביאר שלא תהא חזקה (דלא כפי שביאר בדף כט,א) כי שם מדובר בעיר אחרת שאין צריך לבוא לשם למחות, עיי"ש במהרש"א

ולפ"ז י"ל שהגמ' חשב שכשהם בעיירות שונות ששם צריך עכ"פ לעשות מחאה לפני עדים אף שלא ישמע הבעלים ע"ז, ברוב מקומות שוהים עד ג' שנים להקפיד מכיון שהם רחוקים זמ"ז. וע"ז מקשה הגמ' שבמקומות קרובים אינו כן כי שם מקפידים לפני ג' שנים

ביאור ההו"א שאין חוששים לנתת דבריך לשיעורים

ג). ולפ"ז יש להסביר איך יכול להיות הו"א שאין חוששין לנתת דבריך לשיעורין, כי הגמ' מקשה ואי הכי נמי "ומקשינן א"כ נתת דבריך לשיעורין, וצ"ב מה חשבו מתחילה

וע"פ מה שנתבאר י"ל שמכיון שהדינים הוי לשני סוגי מקומות, דין א' לאנשים בעיירות שונות ודין אחר לאנשים באותו עיר, יש מקום לומר שאין שייך הכלל של "נתת דבריך לשיעורים", וע"ז מתרץ הגמ' שגם שם שייך כלל זה

ישוב לדברי רש"י על משנתנו בעניין מחאה בשנה הא

ד). והנה לכ' יש לבאר דברי רש"י על משנתנו ע"פ הנ"ל, דהנה ברש"י ד"ה שדה בית הבעל ביאר בא"ד וז"ל: "שאין לך האדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק" עכ"ל

ובחתם סופר מקשה על דבריו שלכ' בגמ' להלן מבואר שהמחאה הוי בתוך ג' שנים ולא "לשנה", עיי"ש מה שביאר

וע"פ מה שביארנו י"ל שלכ' יש לדייק מלשון רש"י "רואה את חבירו" ולכ' כוונתו לא' שרואה בעצמו מי בשדהו כשהן בעיר אחת, ושם שפיר י"ל שהמחאה הוי בשנה ראשונה כלשון הריטב"א שמביאו לעיל "יש מקפיד ביום אחד ויש בחודש ויש בשנה . . כשהן בעיר אחת", אבל בעיר אחרת שם תליא בשמיעה לא ראי' שם הוי בתוך ג' שנים ויל"ע

---

   [1]   ועצ"ע  מלשון לבנות אצל בקעה שלכו"ע הוי יותר חזק, אבל גם שם מתחילה משתמשים בלשון "לגדור" כנ"ל. ויש ליישב בדוחק קצת, שהמדובר שם בכותל שנפל וחולקים על האבנים, ואם הוי כותל קטן שרק גודרים אין מקום כ"כ למחלוקת.

וכעי"ז כתב בשטמ"ק, וכן פסק השו"ע סי' קכ"ז ס"ג.[2

[3] וכן הוא ברשב"א ד,א בקטע המתחיל ופרקינן

4 אבל' הרא"ש הוא כחומרא של שתי שיטות אלו, דהנה הרא"ש בסי' א' מבאר שישנו שיעור קבוע בנוגע לשיעור של הכותל, ואין הולכיםבתר המנהג בזה, ובנוגע לסוג הכותל הולכים בתר מנהג המקום רק בנוגע לסוג הכותל, וצ"ע בהבנת שיטתו

 וע"ד המבואר בענין אחר בתוס' ד"ה בונין. [5

2 ראה ברא"ש סי' ו' ובשטמ"ק בסוגיין

[7] [ואף שלכ' כד דייקת יש חומרא בסג הראשון כי היזק ראי' אינו היזק ממשי (כמבואר באחרונים באריכות הרש"ש סי' א' ועוד), בניגוד לסוג הראשון שחבירו מונע אותו מעשיית עניינים מסוימים במקום זה, אבל בענין הצער להאדם לכ' יש יותר צער בראיית חבירו הדברים הצנועים שלו ויש להעיר מדברי הרשב"א בנוגע לגינה

וכן בריטב"א ד,א. 11

12. ברשב"א מיישב למה לפי שיטתו רבא נקט רק מקרה של סתם גינה לכ' הוי ליה לנקוט מקום שנהגו שלא לגדור עיי"ש. אבל אינו מיישב קושיא הנ"ל

וכן מובא ברמב"ן ריטב"א רא"ש ונמק"י וברא"ש.[10

[11] ושו"ר שכן מפורש בחת"ס

[12]אבל ראיתי בחת"ס שמבאר שי' ר"י באו"א קצת וז"ל: "ור"י אי פליג אדר"ה לדינא צ"ל דסבירא ליה דאכפיה קרנא אין בו תועלת לכשתפול הכותל וכמ"ש הט"ז סי' קנח סעי' ה', משא"כ שעיה טינא אפי' ע"י נפילה יוסר הטיט מ"מ קילופא מידע ידע ובקל יש להתבונן אי הלבינה הקלופה נפלה מצד זה או מצד זה" עכ"ל 

[13] ושו"ר בפני שלמה שנתעורר בזה ועי' שם מה שתי' ודוחק קצת

[14] אבל לכ' יש לפקפק קצת בזה דבג,א מבואר ששיעור עובי הכותל תלוי בגובה הכותל ויל"ע

[15] ואף לשי' רש"י והרמב"ן והרא"ש בב,א שהשיעורים של המשנה ראשונה הוי שיעורים קבועים, ואין הולכים בתר מנהג המדינה רק בנוגע לסוג הכותל, גם לשיטתו שיעורים אלו תלוים בסוג הבותל - כי כל סוג כותל יש לו שיעור אחר – נמצא שתלוי במנהג המקום והבן 

[16] ועד"ז מפורש בריטב"א ועוד

[17]   וגם קצת קשה כי לכ' לשי' הרמב"ן אם משלמים מצד ההנאה מכותלו "שמא יפול כותלו" גם מי שבנה כותל בראשונה צריך לסייע בבנין כותל השני מאותו טעם, ומהמשנה משמע שרק השני צריך לשלם להראשון וצ"ע

[18]  בקוב"ש אות כ"ח הקשה דזריזין מקדימין שייך רק במצוה שכבר נתחייב בה, אבל פדיון הבן תוך ל' יום דעדיין לא הגיע זמן המצוה ליכא שום מצוה להקדים. ובקובץ שמועות (ב"מ אות ל"ט) כתב דכוונת תוס' דכיון שביום השלושים ואחד הוא צריך ליתן מיד משום זריזין מקדימין לכן הוא מקדים ליתן עכשיו מחשש שיהא טרוד אז  ולא יוכל להקדים

ויש להביא קצת דוגמא לזה מהענינים שאסור לעשות קודם זמן הבדיקה כדי שלא ימנע מהבדיקה בתחילת זמנה. עי' הל' פסח סי' תל"א ובשו"ע אדה"ז בקו"א שם

[19]  וכן מבואר ברבינו גרשום בד"ה רבנן לא צריכי נטירותא "שתורה ומעשים טובים שלהם משמרים אותן"

[20]  ומטעם אחר צריכים לומר שיש להם מעשים טובים, כי כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו כמבואר בספ"ב דברכות ובהלכ' ת"ת סי' ד' הל' ג'

[21] ומבואר בתניא פ"ד

 [22] ומדברי רגמ"ה מפורש דלא כדבריו דבד"ה זו תורה פי'  "שמגינה על לומדיה כחומה שמגינה על אנשי העיר עכ"ל. ובד"ה ושדי כמגדלות אלו ת"ח מבאר וז"ל: שלומדים זמ"ז כתינוק יונק משדי אמו

אבל מרש"י ד"ה אלו ת"ח מפרש "אלמא אין צריכים חומה". וזה יוכל להיתפרש שפיר כדבריו

[23] ובאו"א  אולי  יש לחלק ששם הצרכים הם יותר גדולים מכיון שהם ענינים יותר רגילים

[24]  ועד"ז ראה במאירי ובפסקי הרי"ד שמפרשים באו"א שאינו מצד היזק ראי

[25]  ויש להעיר מתוס' שם ד"ה היזיקא דרבים

[26] ועוד י"ל שכאן מכיון שיש דלת ושומר בלא"ה כדי להיתחשב להיזק ראי' צריכים דחקי ביה רבים

[27] ולכ' לאופן זה קשה איך יכולים ללמוד משור המועד, כי הדין הוי גזה"כ ואין לך בו אלא חידושו וצ"ע

[28] בענין שנה חשובה יש להעיר מדברי הרשב"א בסוגיין בד"ה שדה בא"ד וז"ל: "פירא רבא הצריך שנים עשר בין עדור ונכוש וזריעה וקצירה והכנסת פירות, דשדה הבעל לא לדלועים וקשועים ולאספתא קיימא (שהם יכולים להיעשות בג' חדשים או פחות) אלא לחטים ושעורים..." עכ"ל

[29] ויל"ע אם לשי' תוס' שדי בזריעה או קצירה בשנה א' וב' זה הוי רק לר"י או גם לחכמים

[30] ויש להביא סימוכים לזה מדברי הריטב"א בלו,א בד"ה מתני' בא"ד וז"ל: ויש לתמוה למ"ל לרבי ישמעאל לומר יח' חדשים וכי מנינא אתא לאשמועינן . . והנכון דהא קמ"ל דדוקא נקט תבואה גדולה באמצע דבהכי הוי יח' חדשים ברשותו, כי אם בתבואה גדולה בראשונה או אחרונה לא משכחת יח' חדשים בתורת חזקה שאין כל היח' חדשים לצורך תבואה גדולה וזה ברור ולהכי קפדי רבנן רבנן שתהא תבואה באמצע משום דבהכי אוריא דמילתא דעביד טפי עכ"ל. ומפורש בדבריו שיש דגש שיהיה באמצע דוקא והבן