Thursday, January 5, 2017

שומר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו - משלי כא:כג

כתב רמב"ם דעות ד:טו ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות. והוא עיקר לכל החלאים. ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע ולשונו מלדבר אלא בצרכיו[1].

דברי הרמב"ם הם כמו הפ"א באבן העזרא. וז"ל האבן עזרא בא"ד: "פ"א שומר פיו מאוכל ולשונו מדבר".

פי' של האבן עזרא מבאר כפל הלשון[2].

גרסי' בברכות יז, א "מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי אלהי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה וכו'"

ויש לעיין אם הוא בונה תפילה זו על דברי שלמה המלך[3]. לפי רוב מפרשי הקרא י"ל שהוא בנוי על פסוק זה, אבל להרמב"ם לכ' אינו כן כי "לשוני מרע" אינו משמע שענינו לענין אכילה[4], כי לכ' הוי חידוש לומר שמתפללים שלא יבוא מאכל רע לפיו (בלי שהוא יודע עליו)[5].

ויש להביא סימוכים לומר שלשון של מר בריה דרבינא אינו מיסוד על לשון הקרא, כי הוא משמש בלשון ""שפתותי" ולא "פיו", וכן מביא "לשון לפני "שפותי" דלא כסדר דקרא שמקדים פיו ללשונו.







[1] בס' דעות ומחשבה מבאר."ולשונו מלדבר אלא בצרכיו." משמע שרבוי דברים מזיק לבריאות שקבע הדברים גם כאן בהלכות דיעות באזהרות לבריאות. 
[2] ראה להלן בהערות מהגר"א על מימירא דביה דרבנינא ויש לבאר עפ"ז כפל הלשון.
[3] אף שדברי שלמה המלך אינם בדרך תפילה, והם רק עצה לאדם.
[4] וכן פירש הגר"א מובא בעץ יוסף על העין יעקב וז"ל בא"ד: "והחילוק בין רע למרמה הוא זה, שהרע הוא הרע בעצם ופיו ולבו שוים לרע. ומרמה הוא שמדבר טוב ולבו חושב להרע והוא נקרא שפתי חלקות דוגמת השפתים שהם נחלקים כן נחלק פיו. וז"ש נצור לשוני מרע כי הרע פיו ולבו כאחד לרע, ושפתי מדבר מרמה שהמדבר מרמה פיו חלוק מלבו כדוגמת השפתים (הגר"א משלי ב).
[5] לאידך יש להעיר קצת שמימרא זו בגמ' בא אחר דברי הגמ' אודות תפילה שלא יהי' "יסורין וחלאים רעים" שהרמב"ם אומר שם שרובם באים מחולי המעיים.

Monday, October 10, 2016

דיוק בלשון של אדה"ז בענין שינה בראש השנה


לשון אדה"ז בענין היתר שינה בראש השנה
כתב הרמ"א בהל' ר"ה או"ח תקפ"ג סעי' ב וז"ל: "וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי) ומנהג נכון הוא" עכ"ל.

במג"א סק"ו כתב וז"ל: "האר"י אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך ע"י התפלות והתקיעות, ובב"ח כת' שהר"ם ישן בר"ה והיושב בטל כישן דמי" עכ"ל.

אבל ראה לשונו של אדה"ז שם בסעי' ח' וז"ל: "ונוהגין שלא לישן ביום ראש השנה כדי שלא יישן מזלו, והיושב ובטל הרי זה כישן.  ויש נוהגים לישן אחר חצות היום" עכ"ל.

והיש אומרים הוא לכ' דעתו של האר"י מובא במג"א. ולכ' קצ"ע שהרי לשון של המג"א הוא "שמותר לישן" ומשמע שאדה"ז אומר יותר מזה, שיש ענין לישן, כי כתב "שיש לישן".

ואפשר יש לבאר לשונו של אדה"ז ע"פ מה שכתב המג"א מהר"ם שהוא הי' ישן בר"ה, ואפשר שזה שהי' ישן הי' ענין רוחני בזה שיש לישן.

ראה ב"ח סו"ס תקצז כמה טעמים שלא ישן.

וז"ל הב"ח בסי' תקצז: "כתב בספר אבן שועיב (דרשה לר"ה פט ע"ג) בשם (הרמב"ן) [הרמב"ם][1] ז"ל (הל' תשובה פ"ג ה"ד) כי בתקיעת שופר יש רמז לדין כמו עורו ישנים מתרדמתכם רצונו לומר כי השעה צריכה הערה כמו שנאמר (עמוס ג:ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. מכאן כתוב בירושלמי[2] שאסור לאדם לישן בראש השנה כדאמר התם איך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה.
ועוד יש לומר[3] כי הוא מורה עצלות כדכתיב (יונה א:ו) מה לך נרדם וגו' עכ"ל.
ומהר"ם היה רגיל לישן כמו בשאר יום טוב תשב"ץ מצאתי כ"כ בהגהות דמהר"ש לוריא" עכ"ל.


אסור או יש ליזהר
רואים בלשון של הדרכי משה (תקפג:ב) ענין של מזל בלשון של הדרכי משה – "דמיך מזליה", וז"ל: "בירושלמי דראש השנה איתא האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולכן נזהרים שלא לישן בראש השנה" עכ"ל.

בב"ח הלשון הוא שהירושלמי אומר "שאסור לישן", בדרכי משה הלשון הוא נזהרין.

מהר"ץ חיות מגילה יב, ב, [מובא בילקוט מפרשים החדש במהדורת עוז והדר] מביא "הרבה מאמרים מהירושלמי שהיו נוכח עיני הראשונים ונאבד מאתנו ולדוגמא..." (ודבר זה מס' אבן שועיב ומהטור הוא א' מהדוגמאות שהמהר"ץ חיות מביא).

ערוך השולחן תקצז: ב "וגם יש שאין ישנים ביום א' ע"פ הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, ולא ידענו איפא נמצא זה הירושלמי והארי"ל לא חשש לזה, ואמר דאחר תקיעות ואחר חצות כבר נמתקו הדינים".

במטה אפרים כתב בסי' תקצח ס"א וז"ל: "אחר שגמר ברהמ"ז אעפ"י שלפעמים עוד היום גדול ויש שהות לישן מעט עד תפלת המנחה אין לעשות כן, ויחוש למה שאמרו הישן בר"ה גם מזלו ישן. ואף שדבריהם נאמרו ברמיזה שמי שישן ואין מוסיף בתפל' גם מזלו שהוא המלאך המליץ עליו בשמים הוא אינו מלמד זכות עליו, והחי יתן על לבו לעשות לה' לא ינום ולא יישן, וכ"ש להיות יושב ובטל שוהא כישן וגרוע ממנו שעי"ז ראשו נמלא מחשבות רבות וכו'" עכ"ל.





[1] בדפו"ר ב"ח איתא "הרמב"ן" וצ"ל הרמב"ם וכ"ה בפנים בספר אבן שועיב בשם הרמב"ם – הגהות והערות על הב"ח בדפוס החדש [מכון שירה דבורה] אות ב.
[2] בירושלמי שלפנינו ליתא, ועי' דרכי משה תקפג אות ב
[3] ראיתי בס' אבן שועיב וענין זה השני של עצלה לא מביא לשון "ועוד יש לומר" עיי"ש.

Sunday, July 3, 2016

רוח אצל יעקב ואסתר - ביאור דבריו של בעל הטורים

וישלח לב:יז ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו, ויאמר אל עבדיו עברו לפני ורוח תשימו בין עדר ובין עדר.  וכתב הבעל הטורים ע"ז וז"ל: "ב' "רוח", הכא, ואידך רוח והצלה יעמוד ליהודים, רמז לדורות הבאים שיתנו שוחד לשריהם".

ויש לבאר השייכות בין המגילה לפרשה זו עפ"ז שעמלק שבא מהמן הוי מזרע עשו[1].

ועוד יש לבאר השייכות שאסתר ויעקב שניהם התפללו לה', וגם הכינו למלחמה, וגם נתנו מתנות וכו'.

ויש להעיר מרבנו בחיי (בשלח יז:טז) שמאריך בזה שמכל האומות עשו ועמלק שניהם לא ישובו לע"ל.  ואפשר שזהו ענין "רוח" מכיון שגם לע"ל לא ישובו.


[1] ראה לשון הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קפ"ה וז"ל: "היא שצוונו להכרית זרע עמלק בלבד משאר זרע עשו..."עכ"ל.

Tuesday, March 29, 2016

שמחה בחג השבועות


שמחה בחג השבועות

קושיא בסתירה בין נעשה קודם לנשמה וזה שכפה הקב"ה הר כגיגית, תירוץ של המדרש תנחומא, ביאור של החתם סופר

א).  שבת פח,א "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט,יז) א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"ר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים" (אסתר ט,כז).



במדרש תנחומא נח ביאר בא"ד וז"ל: "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית שנאמר (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר ואמר רב דימי בר חמא א"ל הקב"ה לישראל אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם. וא"ת על תורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא שמעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא (אמר להן) על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה..." עכ"ל.






ובחתם סופר או"ח סי' ר"ח ע' רנט ביאר דבריו שבני ישראל ידעו שהקב"ה ענינו חסד ולכן קבלו את התורה אף שלא ידעו מה כתיב בה, משא"כ תורה שבע"פ שלא ידעו גדרם של החכמים לא רצו לקבלו כי אפשר שלא יהיה שייך לשמוע עליהם.



ואפשר יש לבאר איזה ענינים שרואים בחג השבועות עפ"ז.





ביאור עפ"ז טעם נוסף לקריאת רות בחג השבועות

ב).  הרמ"א[1] מביא בשם האבודרהם שהמנהג[2] לומר רות בשבועות.


וא' "מהחידושים" היוצאים מהמעשה של רות ע"פ המבואר בגמרא[3] שאנו "מתירים" רות (שממנה בא דוד מלך ישראל) לבוא בקהל ה', אף שכתבו בתורה "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" שזה הוי איסור רק על הזכרים ולא על הנקבות "תנינא עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".


ואפשר שקריאת רות על שבועות קשור עם דברי התנחומא שהבני ישראל חששו לקבל את התורה שבעל פה כי "יש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה", וע"ז בא מעשה של רות להראות שהחכמים יש בהם גם ענין דהתירה, עד שיכולים לפרש את דברי התורה להתיר גם בענינים החמורים כמו גיירות[4].



ביאור למה הרביים עשו דגש יתירה על ענין של שמחה בחג השבועות – ושייכותו בדא"פ לדברי התנחומא, וביאור חדש בטעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות עפ"ז

ג).  הרבי נהג לאחל במכתביו לפני חג השבועות "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[5].  פעמים רבות היה מוסיף שהוא לשון של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ופעם אף הוסיף "כמו ששמע מאביו [מוהרש"ב].  


והרבי הסביר לשון של שמחה[6] וז"ל: "להיות אשר לימוד התורה וקיום המצוות קשור בנסיונות ובעלמות והסתרים, לזאת צריכה להיות קבלת התורה בשמחה, כמרז"ל דמצות שקבלו עליהן בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, שבמילא מתקיימת יותר" עכ"ל.


ובשפטות כוונתו לבאר למה דוקא בשבועות מדגישים ענין השמחה, הרי "שמחת בחגך" כתיב (דברים טז:יד), וע"פ דבריו מובן השייכות לזה שיש קישוים בקבלת התורה, ולכן דוקא אז צריכים דגש זו.  וכמבואר בשבת קל, א שהיו מצוות שלא קבלו בשמחה, ויש לתקן זאת בקבלת התורה של שבועות בכל שנה ושנה, ולתקן את זה שהי' איזה מצוות (כמו עריות) שלא קבלו בשמחה, ולהוסיף להמצוות שקבלו בשמחה (כמו מילה) להיות בשמחה יתירה[7].


[ראה גם אגרות קודש חי"ז עמ' קנב, ולקו"ש ח"ח עמ' 272]. 


ובמק"א[8] הסביר הרבי ענין זה באופן אחר קצת וז"ל: "זהו ע"ד מ"ש בגירות שהוא יכול לגייר א"ע דוקא כשהוא בשמחה, היינו שאם הוא באופן של בע"כ אינו יכול לגייר א"ע, משא"כ לאחר שנתגייר והוא ככל ישראל אז מבואר ברמב"ם אשר בפנימיות הוא רוצה בטוב, ויצרו הרע אנסו, ולעולם יעסוק גם בלי לשמה,  כמו"כ מובן בהיות שמ"ת הנה יהי' בעניך כחדשים[9], שהוא מ"ת חדש, הנה מצד זה דוקא בשבועות שהוא ענין של גירות כמו מ"ת בפעם ראשונה אשר יהי' ענין של גירות כמבואר במגמ' ביבמות, הנה לכן צ"ל בשמחה ובפנימיות" עכ"ל.


ואפשר יש לבאר באו"א ע"פ דברי המדרש תנחומא, שמכיון שהי' איזה כפי' במ"ת בפעם הראשון, מצד זה שכפה עליהם הר כגיגית, לכן אנו רוצים לשלול ענין זה ולכן מדגישים אנו את ענין השמחה[10][11].


וע"פ דברי התנחומא יש להוסיף ע"ד החידוד שדגש זו של שמחה באו מהרביים[12], כי מצד דברי תורה, אין חילוק בין שבועות לשאר החגים בענין של שמחה, ואפשר שהוספה זו, הוא לסתור טענה זו [של בנ"י המבוא במדרש תנחומא] שדברי חכמים הם רק להחמיר, ולעשות דברים קשים יותר.


ויש להוסיף טעם אחר לזה שמדגישים ענין השמחה ע"פ הטעם של הילקוט[13] לזה שקורין רות בשבועות "כדי ללמוד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיירה"[14].  ולפ"ז מובן למה צריכים להדגיש ענין השמחה להורות שאף שיש יסורין ועוני קשור לענין התורה צריכים לשמוח בשמחה של מצוה.


ויומתק ע"פ תחלת דברי הילקוט על רות "שנו רבותינו (ב"ב יד,ב) סדרן של כתובים, רות, ספר תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, קינות, דניאל, מגלת אסתר, עזרא, דברי הימים, למ"ד איוב בימי משה היה נקדמיה ברישא, אתחולי פרעונתא לא מתחלינן, והא רות פורענותא היא, פורענותא דאית לה אחרית, דאמר ר' יצחק למה נקרא שמה רות, שזכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקב"הבשירות ותשבחות".  וק"ל.


[ידוע המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, ונאמר ע"ז טעמים רבים. ואפשר י"ל טעם נוספת ע"פ הנ"ל. ובהקדם המבואר בכ"מ[15]שיין הוי כנגד ענין הגבורה, וחלב הוי נגד ענין החסד. וע"פ הנ"ל י"ל שהוא להמתיק את ענין הקושי שהי' בקבלת התורה, וק"ל.]









[1] בסי' תק"צ ס"ח, ובשו"ע אדה"ז תקצ"ד סי"ג.

בילקוט שמעוני רות רמז תקצו [מהדורת וגשל] מבואר וז"ל: "ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני וכה"א [תהלים סח:יא] חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים" עכ"ל.

המגן אברהם מביא טעם של הילקוט, אף שהרמ"א מציין להאבודרהם ושם מובא שני טעמים אחרים, ויל"ע

אפשר יש לבאר את זה ע"פ דיוק לשון של שו"ע אדה"ז בסי' תקצ"ד סי"ג וז"ל בא"ד: "ללמד שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני כמו שהיתה לרות כשנתגיירה וכו'" עכ"ל.  ולשון זה של אדה"ז הוא ממש כלשון של הילקוט,  רק שאדה"ז מוסיף "כמו שהיה לרות כשנתגיירה", ואפשר שאדה"ז רצה לרמז גם [לא' מהטעמים] של האבודרהם כי הרמ"א ציין לשם, ובהאבודרהם כתב וז"ל בא"ד: "ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפרק החולץ (מו, ב), ורות גם היא נתגיירה שנאמר (רות א:טז) כי אל אשר תלכי אלך וגו' וכו' עכ"ל.  ואפשר שלזה רמז אדה"ז.  [יש שני טעמים אחרים באבודרהם אבל הם יותר על דרך הרמז עיי"ש.]


[2] מנהג חב"ד הוא שאין אומרים רות, אולם ראנ מה תו"מ תשמ"ח ח"ג עמ' 419 בהע' 20 וז"ל: "ואף שבחב"ד אין נוהגים לקרוא מגילת רות בפועל (מאיזה טעם שיהי'), הרי בודאי שהעדר הקריאה בפועל אינו נוגע בשייכות הענין, ואדרבה כו'.  ולהעיר, ששיכות דמגילת רות לעצרת הובאה ונתבארה גם בדרושי תורת חסידות חב"ד (ראה ד"ה להבין ענין מגילת רות – אוה"ת נ"ך (כרך ב) עמ' א'כח ואילך)." עכ"ל.


[3] יבמות עו ע"ב.


[4] אבל לאידך יש גם ענינים חמורים הנזכרים ברות, כמובא בדברי האבדורהם וז"ל בא"ד: "מתוך תשובת רות אנו יודעים מה אמרה לה נעמי, שאמרה לה אסור לנן תחום שבת אל אשר תלכי אלך.  אסור לך ייחוד באשר תליני אלין. מפקדינן בתרי"ג מצות עמך עמי. אסור לן ע"א ולאהיך אלהי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין באשר תמות אמות. שני קברים מתוקנים לב"ד אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין ושם אקבר הכי איתא בפרק החולץ מז, ב וכו' עכ"ל.  וראה גם בדברי הילקוט מובא בהערה הקודמת שלמדין מרות שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני.  ויל"ע.


[5]אגרות קודש חי"ז עמ' קנב.  ר' אוצר מנהגי חב"ד ח"ב עמ' רפט.




[7] ויומתק ע"פ הידוע שהימים האלו נזכרים ונעשים, ראה רמ"ז בספר תיקון שובבים, הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט, מצויין בלקו"ש חכ"ב עמ' 322.




[9] פרש"י תבוא כו, טז, וראה שו"ע אדה"ז סי' סא ס"ב.


[10] זהו לפי הפשטות שהי' כפי' מתוך גבורה, אבל לפי המבואר בחסידות (ראה תו"א מג"א צח, ד, לקו"ת ראה כב, א ובכ"מ) שהכפי' הי' מצד זה שגילוי של אהבה הוי כ"כ בתוכף עד שלא יוכלו שלא לקבלו, לכ' אין לומר כבפנים, ואפשר שלכן לא ביאר רבנו כדרך הזה.


[11] לביאור הראשון השמחה הוי שמחה כפשוטו, משא"כ להביאורים אחרים ענין השמחה הוי דגש על הרצון, ולשולל ענין של כפי'.


[12] ראה באג"ק חי"ז עמ' קנב ובעוד כמ"כ.


[13] ראה לקמן בהמשך.


[14] לשון אדה"ז סי' תצ"ד סי"ג.


[15] ר' ס' הבהיר קעז ובכ"מ.