ביאור דברי רש"י ע"ד הדרוש

ברש"י   (בראשית א:א) ד"ה בראשית כתב וז"ל: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" עכ"ל.



ויש לבאר דברי רש"י ע"ד הדרוש ובעבודת ה' ובהקדם:



פעם אחת שלח רבנו הזקן הגאון החסיד וכו' ר' אייזיק מהאמיל אל ר' מאיר מפרעמישלאן, וכשבא לשם ראה שבא לר' מאיר שני אנשים לקבל הסכמות על ספריהם א' הי' ספר של חידושי תורה וא' הי' על סיפורים, והלך ר' מאיר בהתבננות ארוכה מי לקבל תחילה, ולבסוף קיבל בעל הסיפורים קודם, וביאור שלימד זאת ממה שהתורה מתחילה מספר אודות סיפורים ואח"כ אודות מצוות התורה – ספר בראשית ואח"כ שמות ויקרא וכו'.



ויש לבאר שזה הי' ג"כ קושיית רש"י שלכ' צריכים תחילה לקבל החידושי תורה, תחילה לדון על המצוות "החדש הזה לכם" – המצווה ראשונה, ואח"כ יוכל לדבר על השיחת חולין של ת"ח.



וע"ז עונה רש"י שלא, צריכים הסיפורי צדיקים קודם – צריך להיות מזוכך לקבל דברי התורה, ואף שלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה[1], זהו מי שכבר עוסק בתורה, אבל מי שאינו עוסק בתורה צריך תחילה להזדכך ע"י סיפורים.



וזהו מענה להאומות שהם הנפש הבהמית[2] והיצה"ר[3] שהם רוצים ליטול את הגוף, אבל לא יצליחו כי הקב"ה נותן כח להיצר טוב לנצח כמבואר בתניא[4].











[1] פסחים נ,ב.

[2] ראה בזה בארוכה בד"ה וישלח יהושע בס' המאמרים מלוקט ב' (ברוקלין, תשנ"א) ע' שיא, שהז' מדות רעות הם נגד הז' עממין, עיי"ש.

[3] ראה תו"א מקץ לח, ב בהחילוק ביניהם.

[4] פי"ג יח, ב וז"ל: "והלכה כדברי המכריע הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב וכו'" עכ"ל.

האם אנו יכולים לדמות עצמנו ליוסף הצדיק

בלקוטי אמרים תניא[1] מביא אדה"ז וז"ל: "וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו, או איזה קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתהנג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמ"ש בזהר[2] ללמוד מיוסף עם אחיו" עכ"ל.

ומעולם הי' ק"ק לי להבין למה מביא את דברי הזהר, א. מה בא להוסיף, וב. ביותר צ"ע שהרי יוסף הי' צדיק – "יוסף הצדיק[3]", ואיך זה בא להורות לעבודתו של בינוני שאדה"ז מדבר אודותו.

וחשבתי לבאר בשני אופנים בדרך אפשר.

א).  אולי יש לומר בהקדם מה שהצ"צ ועוד מפרשים[4] דנים בהנהגת יוסף שלכ' נהג עמהם "באכזריות, ויאסור את שמעון" ואף "שהכל הי' לטובתם" מ"מ אנו רואים שהוא עכ"פ דיבר אתם קשות, ולא הי' ממש באופן שלא עשה כלום, ונתן כולו ביד ה'.  וזה הוי לכ' הוראה קלה יותר לה"בינוני" שאה"נ שאין לנקום וכו', אבל לאידך אי"צ להיות כמו גולם, ויל"ע היטב, כי זה הוי חידוש, כי אפשר שרק "צדיק" כמו יוסף יכול לשקול הנהגותיו אם הם באמת לטובת השני או לאו, וא"כ עדיין צ"ע, שלכ' הדמיון ליוסף עדיין קשה להבין, כי מה שעשה שייך דוקא לצדיקים.

ב).  ובאו"א י"ל, שהדמיון ליוסף יכול להיות מצד זה, שהמקרה שלו הוא מקרה קלה יותר שלא לנקום, כי בפועל ראה איך שכל מה שעשה אחיו אליו הוי הכל לטובה, וזה לא הוי רק באמונה, אלא ראה איך שהכל הי' לטובה.  ודמיון זה הוא הוראה איך להקל על הבינוי, שהכעס שלו לא ישרוף כ"כ אם יתבונן אל מה שקרה ליוסף[5].

[ועוד הערה הערני ח"א שאדה״ז כאן מדגיש לגמול לחייבים טובות כהנהגת בינוני מיומא רעכ״ג דאין איסור נקימה ונטירה בצערא בדגופא, ואדה״ז גופי׳ פסק כן באו״ח סקנ״ו סע״ג ובח״מ הלכות עוברי דרכים וצער בע״ח ס״י.

ויש להעיר בזה הרבה אבל דבר אחד הוא שישנו כמה שיטות איך להבין הסוגיא, והח"ח בפתיחה לאווין מביא שיש מח' ראשונים אם דין זה "שלא ימחול על צערא דגופא" הוי רק לת"ח עיי"ש.

ועוד יש להעיר מהשפת אמת בסוגיא זו שמעיר ממגילה כח,א שר' נחוניא הי' מוחל את הכל קודם שהלך לישן וכן מר זוטרא, והוא בודאי הי' ת"ח, וכן עד"ז משמע בהלל בשבת ל,א-לא,א, והוא מביא חידוש של הריטב"א שהגמ' ביומא הולך רק על בזיון לענין דבר ה' ולא סתם בזיון.

ויש להעיר מהרמב"ם (הל' ת"ת ז:יג) שהוא חילק בין בזיון ברבים לבזיון ביחיד, ר' כס"מ ולח"מ.]

---

[1]פי"ב יז, ב

[2] זהר ח"א רא, א-ב

[3] זהר ח"א נט, ב

[4] אוה"ת בראשית ח"ב שמ,ב , וכן ראה לקו"ש ח"ה עמ' 241

[5] ושו"ר דברים כעי"ז בלקו"ש ח"כ עמ' 190-191

בענין "קדושים תהיו" ודברים המותרים

א).  בתחילת קונ' ומעיין כתוב בזה"ל: "אפילו בדברים המותרים . . ה"ז ג"כ העברה על דרכי התורה, שמחוייב כאו"א לקדש את עצמו במותר לו, כמ"ש החנוך, שהוא מ"ע דאורייתא, וכן הסכים בסש"ב פ' למ"ד.

כתב הרבי בהערותיו על קונט' זו וז"ל: "החינוך: בחנוך לא מצאתיו. ובכלל צ"ע, כי ידוע שהחנוך הולך בעקבות מנין המצות של הרמב"ם) אלא שמזכיר השגות הרמב"ן. ראה לדוגמא מצוה יב ומז". 

ונראה שכוונת רבינו הוא, דהנה הרמב"ם בסהמ"צ שרש רביעי כתב וז"ל: "השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה . . וכבר טעו בשרש הזה גם כן, עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצות עשה, ולא ידעו שאמרו "קדושים תהיו" "והתקדשתם והייתם קדשים", הם צווין לקיים כל התורה, כאלו יאמר היה קדוש בעשותך, כל מה שצויתיך, ונזהר מכל מה שהזרתיך ממנו כו'" עכ"ל.

ולכן הוסיף הרבי שבנוסף לזה "שלא מצאתי זה בחנוך", גם ע"פ "כללי" החנוך נראה שלא יסבור כן, שהרי הרמב"ם עצמו סובר שענין "המותרות" אינו דאורייתא כלעיל, והחנוך הולך כהרמב"ם.

ב).  ומוסיף הרבי "אלא שמזכיר השגות הרמב"ן". ונראה שכוונתו בזה הוא דהנה הרמב"ן על התורה בקדושים יט, ב כתב בא"ד וז"ל: "ולפי דעתי, אין הפרישות הזו, לפרוש מן העריות, כדברי הרב [רש"י]. אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים

"והענין כי התורה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה באשתו, ובאכילת בשר ויין, א"כ ימצא בעל התאוה, מקום להיות שטוף בזמת אשתו, או נשיו הרבה, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה "לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות כו'" עכ"ל.

ואפשר שזהו כוונת רבינו, שאף שהרמב"ן עצמו סובר שהוא דאורייתא, והחנוך מביא דברי הרמב"ן כמ"פ, מ"מ אינו סובר כהרמב"ן במקומות אלו, והוא רק מביא שיטתו, אבל הוא עצמו סובר כהרמב"ם[1].

ג).  וממשיך רבינו: "ולולא דמסתפינא נ"ל לפענ"ד שטעה המעתיק, כי הי' כתוב בר"ת הח' ופירשו החינוך, אבל צ"ל החרדים. והוא שם (סוף חלק מ"ע מה"ת) בשם גאון ורשב"ג, מן הכתוב קדושים תהיו (ויקרא יט, ב. ועיי"ש ברמב"ן הובא בחרדים)".

ויש להעיר אשר בקונטרס עץ החיים (וכנראה מיוסד על דרוש הצ"צ בס' שמות פ' יתרו ד"ה ויאמר אם שמוע) מבאר דהתאוה בדברים המותרים הוא איסור של תורה וכמ"ש החינוך סי' שפ"ז ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת מז והוא מל"ת דלא תתורו. עיי"ש.

כוונת הרבי הוא לקונטרס עץ החיים של אדמו"ר הרש"ב, אבל אינו מציין איפה. ונראה שכוונתו לע' 22 וז"ל שם: "והיינו כמ"ש בסש"ב . . וממנה נמשכים תאוות התענוגים גשמיים, מדברים המותרים, שג"כ אסרתן תורה, והיינו התאוה בהם, שעושה אותם למלאות תאות נפשו הוא איסור של תורה, וכמ"ש החינוך ס"פ שלח סי' שפז, שלא נרדוף אחר תאוות עוה"ז כו', ובסוף הענין כתב וז"ל, וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם וכו', מבלי שיכוון בהם כלל לכוונה טובה כו', רק להשלים גופו בתענוגים כו', עובר על לאו זה כו' עכ"ל, והיינו הלאו דלא תתורו כו', והרמב"ם בסה"מ ל"ת מ"ז כ' הזהרנו, שלא לתור אחרי לבבינו כו' ואחרי עינינו זה זנות כו', ר"ל המשך אחר התאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן כו'" עכ"ל.

ד).   ויש לעיין למה בהמאמר שלנו מציין לס' החרדים (ע"פ דברי הרבי), ובאור התורה ובקונטרס עץ החיים מציין להחינוך.

ואולי י"ל בהקדם שבמאמר שלנו משמע שיש שני פרטים במותרות א. "מענג נפשו יותר ממה שמוכרח לו", ב. "וגם לא ירצה בהתענוג שבהמאכל . . כי אם בכדי שיוכל לעבוד את בוראו כו'.

והנה במאמר שלנו מציין לס' החרדים (ע"פ דברי הרבי) בנוגע לפרט הא' שלא יאכל יותר ממה שמוכרח, אבל פרט הב' בא רק דרך אגב. אבל כד דייקת באור התורה ובקונטרס עץ החיים, הציון לס' החינוך (והרמב"ם בקונטרס עץ החיים), הוי בנוגע להפרט הב' שצריך להיות הכוונה לשם שמים. וז"ל האור התורה שמות ח"ב ע' תקפ"ד בד"ה ויאמר אם שמוע: "ועיין בס' החנוך ס"פ שלך לך סי' שפ"ז, וכן מי 'כו', שהוא רודף אחר תאוות העולם כו', עובר על לאו זה כו', והבחיי ר"פ קדושים האריך בזה מד הרמב"ן, וזה לתאוה יבקש . . כי מי שנמשך אחר התאוה הוא בחי' נפרד כו'" עכ"ל. ועד"ז בקונטרס עץ החיים שם כתוב וז"ל: "וממנה נמשכים תאוות התענוגים גשמיים, מדברים המותרים, שג"כ אסרתן תורה, והיינו התאוה בהם, שעושה אותם למלאות תאות נפשו הוא איסור של תורה, וכמ"ש החינוך ס"פ שלח סי' שפז". וממפורש ששם הכוונה אל פרט הב'.

ואם כנים הדברים י"ל שכד דייקת כוונת החרדים הוי לפרט הא' וכוונת החינוך הוי לפרט הב' כדלקמן. ועפ"ז מובן למה באור התורה ובקונטרס עץ החיים מציינים לס' החינוך, ובמאמר שלנו מציינים לס' החרדים, ע"פ דברי הרבי

דהנה בס' חרדים בפרק ז' אות יג כתב וז"ל: "להיות קדושים, מנה הגאון ופי' הרמב"ן בחומש קדושים תהיו, זהו שאמרו רז"ל קדש עצמך במותר לך . . כלומר לא יאמר האדם הרי פירשתי ממאכלות אסורות, ודי לי, ובמותר אהיה בסובאי יין, בזוללי בשר למו, וכל ימיו חגים ולהוט אחר מעדני עולם לכך נאמר והתקדשם כו'". וברור שכוונתו לפרט הא.[2]

אבל ראה בחנוך מצוה שפ"ז שכתב בא"ד וז"ל: "וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון מי שהוא משים לבו תמיד, להרבות תענוגים גדולים לנפשו, מבלי שיכוין כלל לכונה טובה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא, ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים כו'" עכ"ל, וק"ל.

ה).  והנה לכ' צ"ב שהרי בס' המאמרים תרס"ו ע' שצ"ז כותב וז"ל בא"ד: "בחי' החומריות והגסות דנה"ב, שזהו יותר מטבע נה"ב מצד עצמו, דהנה הנה"ב הוא מק"נ, וק"נ מבואר בסש"ב פ"ז שזהו רצון הגוף וחפצו ותאוותו, ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינו לשם שמים, כדי לעבוד את ה' בגופו כו', אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין כו', זהו ירידת הנה"ב שיורד לפי שעה כו', כמש"ש כו'" עכ"ל.

ומבואר מדבריו שהענין של ירידת הנה"ב לפי שעה ברע גמור, הוי רק כשהוא אוכל כשאינו צריך, והוא רק למלאות תאוות גופו. ולכ' משמע שזהו כאופן הא. 

---

[1] אבל ראה בלקו"ש ח"ז ע' 323 בהערה ד"ה והביאור בזה שכתב וז"ל בא"ד: "אבל מדשתק הרמב"ן להרמב"ם (בהשגותיו לשרש ד' שבסהמ"צ), בנוגע לקדושים תהיו, משמע דלהלכה ס"ל כהרמב"ם, שהוא ציווי לקיים כל התורה, ולא כפי' כאן [קדושים יט, ב], פרושים מן המותרות. וכן בנוגע לוהתקדשם – אף שמתרץ שם דעת בה"ג לי' לא ס"ל כו' עיי"ש. וא"כ צע"ק בכוונת רבינו כאן.

ויש להעיר שמס' חרדים סימן ז' אות יג', מובא לקמן בפנים, משמע שהס' חרדים נקט דברי הרמב"ן על התורה להלכה, ויל"ע.

[ויש להעיר עוד שבסוף הערה זו כותב וז"ל: "ולהעיר מהשינוים בנדו"ז בתניא ס]כ"ז וספ"ל" עכ"ל. ונראה שחלק מכוונתו הוא שבפרק כז כתב שהוא מצוות עשה שח תורה מצד "והתקדשתם" [ויקרא כ, ז]. ובפ"ל כתב שהוא מצד "והתקדשתם" [שם] ו"קדושים תהיו" [יט, ב]. ויל"ע].

[2] אבל עדיין צע"ק למה מציין לס' החרדים אם עיקר דבריו מיסודים על דברי הרמב"ן על התורה. ובפשטות י"ל בשתים א. בס' חרדים מביא בהמשך דבריו שיש עוד גאונים וראשונים שסוברים כן, וב. רוצה להביא מס' הלכה. אבל יש להעיר מדברי הרבי בלקו"ש ח"ז ע' 323 בהערה ד"ה והביאור בזה שמסיק שהרמב"ן אינו סובר להלכה כמו שכתב בפירושו על החומש, ויל"ע (ראה הערה 2).