בלקוטי אמרים תניא[1] מביא אדה"ז וז"ל: "וכן בדברים שבין אדם לחבירו מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו, או איזה קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש להתהנג עם חבירו במדת חסד וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה האחרון, ולא לכעוס ח"ו, וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמ"ש בזהר[2] ללמוד מיוסף עם אחיו" עכ"ל.
ומעולם
הי' ק"ק לי להבין למה מביא את דברי הזהר, א. מה בא להוסיף, וב. ביותר
צ"ע שהרי יוסף הי' צדיק – "יוסף הצדיק[3]", ואיך זה בא להורות לעבודתו של
בינוני שאדה"ז מדבר אודותו.
וחשבתי
לבאר בשני אופנים בדרך אפשר.
א).
אולי יש לומר בהקדם מה שהצ"צ ועוד מפרשים[4] דנים בהנהגת יוסף שלכ' נהג עמהם
"באכזריות, ויאסור את שמעון" ואף "שהכל הי' לטובתם" מ"מ
אנו רואים שהוא עכ"פ דיבר אתם קשות, ולא הי' ממש באופן שלא עשה כלום, ונתן
כולו ביד ה'. וזה הוי לכ' הוראה קלה יותר לה"בינוני" שאה"נ
שאין לנקום וכו', אבל לאידך אי"צ להיות כמו גולם, ויל"ע היטב, כי זה הוי
חידוש, כי אפשר שרק "צדיק" כמו יוסף יכול לשקול הנהגותיו אם הם באמת
לטובת השני או לאו, וא"כ עדיין צ"ע, שלכ' הדמיון ליוסף עדיין קשה להבין,
כי מה שעשה שייך דוקא לצדיקים.
ב).
ובאו"א י"ל, שהדמיון ליוסף יכול להיות מצד זה, שהמקרה שלו הוא מקרה קלה
יותר שלא לנקום, כי בפועל ראה איך שכל מה שעשה אחיו אליו הוי הכל לטובה, וזה לא
הוי רק באמונה, אלא ראה איך שהכל הי' לטובה. ודמיון זה הוא הוראה איך להקל
על הבינוי, שהכעס שלו לא ישרוף כ"כ אם יתבונן אל מה שקרה ליוסף[5].
ויש להעיר בזה הרבה אבל דבר אחד הוא שישנו כמה שיטות איך להבין הסוגיא, והח"ח בפתיחה לאווין מביא שיש מח' ראשונים אם דין זה "שלא ימחול על צערא דגופא" הוי רק לת"ח עיי"ש.
ועוד יש להעיר מהשפת אמת בסוגיא זו שמעיר ממגילה כח,א שר' נחוניא הי' מוחל את הכל קודם שהלך לישן וכן מר זוטרא, והוא בודאי הי' ת"ח, וכן עד"ז משמע בהלל בשבת ל,א-לא,א, והוא מביא חידוש של הריטב"א שהגמ' ביומא הולך רק על בזיון לענין דבר ה' ולא סתם בזיון.
ויש להעיר מהרמב"ם (הל' ת"ת ז:יג) שהוא חילק בין בזיון ברבים לבזיון ביחיד, ר' כס"מ ולח"מ.]
No comments:
Post a Comment