הערות בדיני מליחה

טעמי הדחה ראשונה

שי' הרא"ה, קושיית הר"ן עליו, וג' אופנים ליישב קושיית הר"ן

א). הר"ן בחולין מב, א (בדפי הרי"ף) בד"ה אין הבשר מביא טעם הרא"ה וז"ל בא"ד: "והדחה ראשונה צריכה להעביר דם שעל פני הבשר, שאין המלח מפליט בחומו אלא דם שבתוך הבשר שהוא לח, אבל לא מה שנתייבש על פניו, ולפיכך אם לא ידיח אותו מתחילה יש לחוש שמא לאחר שינוח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבלענו כ"כ הרא"ה ז"ל" עכ"ל.

אבל בר"ן מקשה על דבריו וז"ל: "ולפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבתי למעלה בשם הר"ר יונה ז"ל, שצריך להזהר שלא להניח הבשר במלחו בכדי שיפלוט כל דמו וצירו, וכיון שמסלקים אותו קודם לכן, ומדיחים אותו לאחר מליחה למה צריך להדיח קודם מליחה מן הטעם שכתבנו וכו'" עכ"ל.

ויש ליישב דברי הרא"ה בשתי אופנים או י"ל שאינו סובר כהר"ר יונה ז"ל שצריך להזהר שלא יניח הבשר במלחו בכדי שיפלוט כל דמו וצירו, או י"ל שהוא סובר שצריכים לעשות הדחה זו בכדי שאם ישכח לעשות כן ולא הסירו קודם שפלט כל דמו וצירו, דיו בזה שעשה הדחה קודם לכן. או י"ל שזה שנתייבש אינו מדבר על מה שיקרה אחר המליחה, אלא הוא מדבר על מה שיקרה לפני המליחה, ויל"ע.   

שיטת הר"ן וי"א בהמרדכי, דברי הש"ך שהם שיטה אחת, שיטת הפרמ"ג שהם חולקים, קושיא על הפרמ"ג

ב). בר"ן שם מבאר טעם אחר וז"ל בא"ד: "לפיכך נ"ל, דהיינו טעמא דמדיח בתחלה כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה, שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו" עכ"ל.

ובמרדכי סי' תשכא מביא שי' שהוי לכ' כדברי הר"ן וז"ל בא"ד: "וי"א שהדחה ראשונה היא ללחלח הבשר, שיצא הדם ע"י מליחה" עכ"ל.

והש"ך בסי' ס"ט סק"א מביא ששתי שיטות אלו הם אחד. אבל ראה בהפרמ"ג בפתיחה להל' מליחה (בקטע המתחיל הטעם הב') שמחלק בין דברי הר"ן והי"א שבהמרדכי שהם שיטות שונות, וז"ל: "הנה דעת כולן משמע, דיש אומרים שבמרדכי הם אחדים עם הר"ן, וכן [הבין] הש"ך באות א', ואיני יודע איך יתכן זה, דלהר"ן הטעם מחמת שנתיבש על פניו, וצריך לרכך מבחוץ, וליש אומרים שבהמרדכי הטעם לרכך גוף החתיחה, שיצא כל הדם, ונפקא מינה טובא, דלהר"ן אין צריך לשרות חצי שעה, ולהיש אומרים צריך שרייה במים, ומשום הכי הוקשה למרדכי, דאדרבה מיא מטרשי לה" עכ"ל.   

והנה נראה לומר בישוב דעת הש"ך, שהרי דיוקו של הפרמ"ג לכ' אינו עולה יפה, שהרי אף שהר"ן כותב בסוף דבריו שהוא כדי "שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו" הרי כתב בתחילת דבריו שהוא "כדי שיתרכך הבשר", א"כ זהו ממש כדברי המרדכי שהוא כדי "ללחלח הבשר", וא"כ אין חילוק כלל בין דברי הר"ן והמרדכי בזה שההדחה הוי ללחלח הבשר, ורק שהר"ן מסיים שהריכוך בהבשר הוי רק בחלק החיצון של הבשר ולא בדם האברים.

עוד בביאור דברי הר"ן לדעת הש"ך ע"פ שיטתי' של הר"ן שדם האברים שפירש הוי מותר, ושזהו ג"כ דעת הש"ך

ג). אבל עדיין טעון ביאור (לדעת הש"ך בביאור דעת הר"ן) שאם הר"ן סובר שהוא כדי שיתרכך הבשר למה הוי זה רק בנוגע לחלק החיצון של הבשר, ועוד צ"ב מהי הפירוש של חלק החיצון וחלק הפנימי.

ונראה לומר ע"פ מה שידוע שישנו מח' ראשונים[1] אם דם האברים שפירש הוי אסור. זאת אומרת שדם שיצא מחוץ להחתיחה וחזר ונכנס לתוכו הוי אסור לכו"ע, וישנו מח' בדם שפירש ממקום למקום בתוך החתיחה ומעולם לא יצא לחוץ, שי"א שהוי אסור וי"א שהוי מותר עד שיצא לחוץ.

והנה אפשר י"ל שזהו הפירש בדברי הר"ן שהוא סובר שדם האברים שפירש הוי מותר ולכן אין חוששים לדם בתוך תוכו של החתיחה, ואנו חוששים רק על הדם שפירש לחוץ ויצא לפנים, שדם זה אף שנכנס לפנים אבל לא נכנס בתוך תוכו, ולכן לדעת הר"ן חוששים רק על זה[2].

והנה שוב ראיתי שמדברי הר"ן במק"א לכ' יוצא שזהו שיטתו. שהרי הר"ן כתב (במא, ב בדפי הרי"ף בד"ה דגים ועופות) בא"ד וז"ל: "הילכך ודאי אין מליחה באה אלא להוציא הדם שעל פני הבשר והסמוך לו, הא לדם הבלוע בחתיחה לא חיישינן דהוה ליה דם האברים שלא פירש דשרי וכו' עכ"ל[3].

ובאמת זהו ג"כ דעת הש"ך דהנה הרמ"א (בסי' עו ס"ב) כתב שאם רוצה לאכול את הבשר צלי או לבשלו אח"כ אינו צריך מליחה, רק יצלנו עד כדי שיהא ראוי לאכילה דהיינו כחצי צלייתו. והעיר שם הש"ך (ס"ג יג) דמסתבר שצריך לצלותו כשיעור זה רק אם רוצה לבשלו אח"כ, משא"כ אם רוצה לאכלו ככה צלי, שאז סגי אף אם נצלה פחות משיעור זה. אבל האו"ה כתב דאף אם רוצה לאכלו ככה בלא בישול אח"כ, מ"מ צריך לצלותו כל צרכו.

וביאר שם הדגמ"ר שהש"ך אזיל לשיטתו (שם ס"ק ב) שהביא סברת הרא"ש דדם האברים שפירש ממקום למקום מותר, ולדידיה מסתבר שאם רוצה לאכול את הבשר צלי בלא בישול א"צ לצלותו אפי' כמאכל ב"ד, דאף אם לא יצא הדם ע"י צלייה אלא רק יפרוש ממקום למקום אין בכך כלום[4]. ובדעת האו"ה נראה לומר דס"ל כדעת הרשב"א, דדם שפירש ממקום למקום אסור, ומש"ה העלה דבשר שלא נמלח וגם לא נצלה כל צרכו אסור, דחיישינן דילמא לא יצא כל הדם מן החתיחה ע"י צלייה אלא רק יפרוש הדם ממקום למקום באותה חתיחה, ודם שפירש ממקום למקום אסור[5].

ב' אופנים ליישב קושיית המרדכי על הי"א בהר"ן

ד). והנה על שי' זו של הר"ן והי"א של המרדכי שהמליחה הוא ללחלח הבשר מקשה המרדכי בא"ד וז"ל: "ואינו דאדרבה מטרשי ומצמית לה כדאמרי' גבי ריאה ראבי"ה" עכ"ל. ובב"י בסי' סט סק"א דוחה קושיא זו וז"ל בא"ד: "ואין דבריו נראין אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול, ואז נראה שישימו המים באור עד שתפוג צינתן" עכ"ל[6].

והנה נראה להוסיף ע"פ מה שבארנו לעיל זו שהמליחה הוא ללחלח

 או י"ל שע"פ המבואר שהוא רק לרכך חלק החיצון אפשר שלזה מועיל המים, ובפרט והנה לפי המבואר מהפרמ"ג אינו צריך להעישות לזמן רב, ועיין.

דם האברים אם נחשב לדם

שיטת הרמב"ם שגם דם שלא פירש הוי דם, ביאור של הכס"מ בדעת הרמב"ם, עיון בדבריו

א). הרמב"ם בהל' מאה"א (פ"ו הי"ב) כתב שהרוצה לאכול בשר חי צריכים למלחו יפה יפה, ולאידך אם "חלטו בחומץ" מותר לאכלו בלא מליחה. והמגיד משנה מפרש בדברי הרמב"ם שדם שיכול לבוא לחוץ אין עליו תורת דם, אבל דם שיכול לבוא לחוץ יש עליו תורת דם, אף קודם שבא לחוץ.

ויש לעיין בביאורו של הכסף משנה שהרי אם ההגדרה הוא שדם שיש בכוחו לבוא לחוץ יש עליו תורת דם, למה אם "חלטו בחומץ" שזה הוי שינוי חיצוני – שפועל שאין לו כח לבוא לחוץ, למה זה שינה השם שלו שאינו דם[7], ויל"ע[8].

ביאור לדברי הכס"מ ע"פ מה שיש לחקור בביאור שיטת הראשונים שדם האברים שפירש הוי אסור

ב). ואולי יש לבאר קצת שי' הכסף משנה (בביאור דעת הרמב"ם) ובהקדם: דהנה יש מח' אם דם אברים שפירש ממקום למקום הוי אסור[9]. ונראה שיש לבאר סברת האוסר בשני אופנים: א) דם שלא פירש יש עליו תורת בשר ולא דם ולכן אינו אסור, וכשפירש כבר יצא מתורת בשר ויש עליו תורת דם, ב) או י"ל שהגדר של דם הוי דבר שיכול לילך לחוץ, והשי' שסובר שדם באברים שפירש אסור הוא מכיון שהוא מחדש שגם דם שהתחיל לילך לחוץ כבר נחשב כלחוץ.

באותיות אחרות יש שני אופנים להסתכל על דם או שדם הוי מציאות של דם אולם אינו דם של איסור עד שבא לחוץ ויש לפקפק בהגדר של חוץ, או י"ל שהבוחן הוא אם הוי חלק מבשר, אם היותו חלק מהבשר הוא הטעם שאינו דם, ונמצא שכשהוא במציאות פירש אז יש יש לו שם חדש – דם.

והנה דעת הרמב"ם חמור גם מהדיעה שדם האברים שפירש הוי אסור, כי מדבריו משמע שגם בדם שלא פירש אם לא חלטו בחומץ הוי אסור[10]. אולם לכ' דבריו טעונים ביאור כנ"ל (לפי ביאור של בכסף משנה) כי אם יש איסור על הדם גם קודם שפירש אז איך יכול החליטה של הדם ע"י החומץ שהוא שינוי חיצוני (שבעצם דם זה יש בכוחו לפרוש), לשנות דינו.

ואולי י"ל שחומר שאלה זו הוי ביותר אם נקטינן כהצד שזה שהדם עתיד לילך לחוץ (או שבכוחו לילך לחוץ) מחשיבו כדבר נפרד מהבשר וכבר אין לו שם בשר ויש לו שם דם. אבל אם נקטינן כהצד שזה שיש לו דין דם הוי אך ורק מצד העתיד, זה שהוא ילך בחוץ, אז מובן יותר שהחליטה בחומץ אינו משנה שמו, ורק מגלה למפרע שדם זה לא ילך לחוץ ולכן אין לו דין דם, ויל"ע.

-ראיתי מקשים על הרא"ה וי"ל שהוא סובר שכדי שהמלח יספוג הדם צ"ל שהוא לח מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחר, אבל כדי שהבשר יספוג אותו די בזה שהוא לח מחמת דבר אחר.

או י"ל שאחר שהמלח עשה מה שעשה בהדם יש חשש שלא הי' יכול לבלוע עוד ואז יזלע אותו הבשר.

וממשיך להקשות ויש לתרץ בקל שאינו בכל מקום.

---

[1]  תוס' בחולין יד, א ד"ה ונסבין וכן הרא"ש שם סי' יט ובתשובות כלל ב אות יז כתבו שהוא מותר. אבל מאידך הרשב"א כתב בתשובות ח"א סי' תסו שהוא אסור.

[2]  ועצ"ע בדעת המרדכי.

[3]  ולכ' כוונתו הוא שלא פירש מהאבר, אבל פירש ממקום למקום בתוך החתיחה, וכן הבין בס' שיעורי הרב על הל' מליחה ע' קנז הערה 3, ועיי"ש שכן היא דעת הרא"ה בבדק הבית עא, ועג, וראה בפרמ"ג בהפתיחה להל' מליחה ד"ה העיקר הב'.

[4]  ביאור פשטות הדברים הוא שע"י בישול יוצא הדם לחוץ ושוב בא לפנים ואסרו, ולכן צריכים צלייה טובה (עכ"פ חצי') מקודם להוציא כל הדם, אבל צלי' מועטת אינו מוציאו לחוץ ושוב מביאו לפנים כבבישול ולכן הוי מותר.

[5]  ראה בשיעורי הרב על הל' מליחה ע' קנו.

[6]  והנה באוצרות משה על או"ה בע' ג מביא שמכח קושיא זו יש לפרש שכוונת הי"א בהמרדכי הוא כשי' הדרכי משה בסי' סט סק"א שהוא סובר שהטעם שצריכים לעשות מליחה הוא כדי שהמלח ימס ויהי' בכוחו לפלוט הדם.

והנה מלבד שאין זה פשטות משמעות דברי הי"א שבהמרדכי הרי כד דייקת בדברי בדרכי משה אין זה עיקר כוונתו ואדרבה. דהנה הדרכי משה כתב וז"ל בא"ד: "הטעם כדי שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא הדם וגם לא ימתין עד שיתנגב לגמרי דאז לא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם אלא ימתין מעט ומולח וכו'" עכ"ל. ומדבריו מבואר שאינו כותב הטעם של מליחה (אלא מוסיף על דברי השערי דורא שס"ק זה הוי גליון על דבריו, שהשערי דורא סובר כדברי הר"ן שהוא כדי שיתרכך הבשר) אלא בא להוסיף שכשעושים הדחה (מאיזה טעם שהוא) יזהר להמתין קודם המליחה כדי שלא ימס המלח, ואז מוסיף שלא ישהה "עד שיתנגב לגמרי" כי רוצים שיהי' קצת רטוב. ולפ"ז אם רוצים לפרש שזהו כוונת המרדכי הרי עיקר דבריו הוא שלא יהי' רטוב, ודבריו של האוצרות משה תמוהים מאד.

[7]  ולכן נראה לנטות לביאורו של הרב מהר"י ן' חביב ז"ל (מובא בכסף משנה) שהרמב"ם סובר שבאמת דם האברים שלא פירש אין עליו תורת דם, ולכן אם חלטו מותר מכיון שבאמת אין עליו תורת דם, ורק שיש כאן כעין גזירה שאפשר שיתערב כאן דם שפירש ולכן צריך לעשות מליחה. אבל עי' בכסף משנה שדוחה דבריו, וצ"ע.

[8]  ובאו"א קצת יש להקשות שאם הי' עליו דין דם איך נפקע ממנו "שם" דם ע"י שחלצו בחומץ.

[9]  תוס' בחולין יד, א ד"ה ונסבין וכן הרא"ש שם סי' יט ובתשובות כלל ב אות יז כתבו שהוא מותר. אבל מאידך הרשב"א כתב בתשובות ח"א סי' תסו שהוא אסור.

[10]  ועדיין צ"ב לשי' הרמב"ם אם יש דם כזה שאינו עתיד ללפרוש מה דינו, ויל"ע אם יש דם כזה, ואם שייך לומר נפק"מ בפועל, שהרי בי"כ צריכים מליחה או חליטה בחומץ בשביל שאר הדם.