בענין זה שדוד שמח במצוות מילה

שיטת רש"י ותוס' בטעם לשמחת דוד, שאלה בשיטת תוס'

א). גרסי' במס' שבת[1] תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[2] עדיין עושין אותה בשמחה.

ורש"י בד"ה שש אנכי על אמרתך פי' וז"ל: "אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה, שישראל עושין וששים עליה, דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ, אבל זו מעיד עליהם לעולם. כדאמרינן במנחות מג, ב בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער, אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות, כיון שנסתכל שמילה נתיישבה דעתו" עכ"ל.

ומדברי רש"י מבואר שהשמחה של מילה קשור לזה שהיא מצוה תמידית. אולם מתוס' משמע שישנו כאן ביאור אחר.

דהנה בתוס' ד"ה שש אנכי מפרש וז"ל: "במדרש למנצח על השמינית כתיב, הנדרש על המילה שהיא בשמיני. וכן אמרינן (פר"א פכ"ט) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק, ביום ה"ג מל את יצחק – דהיינו ביום השמיני, דמילה כמנין ה"ג. ר"ת" עכ"ל. 

ומתוס' משמע שהשמחה של מילה אינה קושרה לזה שהיא מצוה תמידית, שהרי אינה מזכיר מזה כלום, והוא מביא ראי' שהוי רק ע"ד הרמז, לזה שיש כאן דבר גדול ושהי' משתה גדול. וצ"ב אם אינו מטעם שהוא מצוה תמידית מהיא הסיבה של שמחה זו.

ישוב לשאלה זו

ב). ונראה לבאר ע"פ המבואר בכ"מ[3] שענין של שמיני הוי דרגא נעלית שמורה על דרגא שמשם נמשכה ענינים של ניסים וכדומה, ומורה על קשר נפלאה עם הבורא ית', והוא נעלה מהקשר הרגיל של מספר שבעה, ואפשר שזהו סיבת השמחה.

והנה כל זה מסביר שי' תוס' אבל עדיין טעון ביאור למה תוס' אינו מסביר כרש"י[4].   

עוד בביאור דברי רש"י ע"פ דברי רבנו בענין אם מילה הוי זמן גרמא

ג). ונראה לומר בהקדם יותר ביאור בדברי רש"י (גמ' במנחות), שלכתחילה דוד לא ידע על ענין המילה ואח"כ נזכר, מה חשב מתחילה, שאין מצוה של מילה! וח"ו לומר ששכח על זה?

ונראה לומר ע"פ מה שמביא הרבי[5] שבמילה ישנם שני ענינים מעשה המילה, והמשך מעשה המילה – פעולה הנמשכת – גם לאחר הזמן של מעשה המילה[6].

ועפ"ז מבאר הרבי הגמ' במנחות שם שדוד שמח על מילה אף לאחר מעשה המצוה והוא כי ישנם במילה ענין מיחוד זה שנמשך אף לאח"ז.

ועפ"ז מובן בקל שמתחילה דוד חשב שבמילה ישנם רק ענין אחד בשעת מעשה המילה, ושוב עלה בדעתו, ענין הב', שנמשך גם לאח"ז[7].

והנה הרבי שם מיישב בזה קושיית תוס'[8] בקידושין שלמה צריך הגמ' שם פסוק מיחוד שנשנים אינן מחויבים לימול בניהם, הרי מילה הוי מצות עשה שהזמן גרמא, עיי"ש מה שתוס' מתרץ, אבל הרבי אומר שע"פ הנ"ל מובן בקל, שהרי חלק ממצות מילה הוי אין הזמן גרמא, ולכן הי' הוו"א שחייבים, וצריכים פסוק מיוחד לפוטרם.

ולכ'[9] היוצא מדברי הרבי הוא שתוס' אינו סובר מענין זה של התמידיות של והפעולה נמשכת של מילה, ולכן הוא מבאר שהשמחה מיוחדת של מילה הוי מצד ענין אחר, מצד ענין של שמיני, כנ"ל.

---

[1]  קל, א.

[2]  תהלים קיט, קסב.

[3]  ראה לקו"ת דברים פז, ד, ובכ"מ.

[4]  בפשטות י"ל שהוא מצד זה שלפי רש"י עיקר חסר מן הספר, משא"כ לפירושו שהשמחה הוי מצד עצם ענין של ביום השמיני – מספר זו, ויל"ע.

[5]  בלקו"ש ח"ג ע' 759-764.

[6]  ומקורו מהצפע"נ, ועיי"ש בארוכה כמה נפק"מ ועוד ענינים בענין מילה.

[7]  ויש לעיין בענין האיסור ללמוד בבית המרחץ, ועי' בקידושין לג, א אנוסיה שאני.

[8]  כט, ב ד"ה אותו ולא אותה.

[9]  שהרי יכול לומר שהוא מצד זה שתוס' סובר שהוי זמן גרמא מצד א' ולכן נקרא זמן גרמא, ויל"ע.