בענין ותן חלקנו בתורתך

בענין "ותן חלקנו בתורתך"

"...יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" (אבות ה, כ)[1].

 ביאור הענין של "במהרה בימינו"

וצ"ב בכפל הלשון הרי אם אומרים במהרה, למה צריכים לומר בימינו.

והנה בס' באר האבות[2] ביאר שהטעם שצריכים לומר בימינו, הוא כי הענין של מהרה יכול להיתפרש גם לזמן ארוך. שהרי במס' גיטין[3] מבואר "מהרה דמרא עלמא תמני מאה וחמשין ותרתי הוא", [פי' שכשאומרים מהרה אצל הקב"ה הרי יוכל להיתפרש גם לזמן ארוך, עד לשמונה מאות וחמש ושנים שנה][4], ולכן צריכים לומר בימינו[5], [6], [7], [8].

ביאור הענין של "ותן חלקנו בתורתך"

יש לכל א' שייכות לכל התורה כולה, וגם חלק פרטי

כל א' מישראל שייך להתורה באופן פנימי, לא רק מצד זה שהקב"ה נתן את התורה לישראל בשעת מ"ת, אלא גם לפני בריאת העולם[9].

והנה בזהר חדש כתב[10] וז"ל: "ורבי חנינא אומר, מאותם דברים שעלו במחשבה קודם שברא הקב"ה את עולמו. ישראל עלו במחשבה, מפני (שהן) שהוא ראוי לקבל התורה, וכל האותיות נכתרו בראשו, כיון שעלה במחשבה כביכול, עמד הקב"ה, וחקק בו את התורה, וכל האותיות נכתבו (נ"א נכתרו) בראשו, ועליו נתקיימה התורה כו'" עכ"ל.

אבל הרב חיים ויטאל בשער הגלולים[11] מוסיף על זה שכל א' מישראל יש לו שייכות לחלק פרטי בתורה וז"ל: "דע כי כללות כל הנשמות הם ס' רבוא ולא יותר, והנה התורה היא שרש נשמות ישראל, כי ממנה חוצבו, ובה נשרשו, ולכן יש בתורה ס' רבוא פירושים וכלם כפי הפשט[12] וס' רבוא ברמז וס' רבוא בדרוש וס' רבוא בסוד, ונמצא כי מכל פי' מן הס' רבוא פרושי', ממנו נתהווה נשמה אחת של ישראל כו' עיי"ש[13]. וכן הוא בס' מגלה עמוקות[14].

וצ"ב אם השייכות הוי לחלק פרטי או לכל התורה.

והרבי ביאר שאל יטעה לומר שיש לו שייכות רק לחלק פרטי, שהרי ע"י השייכות להחלק פרטי יש לו שייכות לכל התורה כולה[15]. וברכת "ותן חלקנו בתורתך" הוי דבר שכל אחד אומר, ואינו רק בשביל ת"ח[16].

השייכית הפרטית הוי לא רק לפירוש פרטי אלא גם לאות פרטית

אולם בהרבה ספרים[17] מבארים שהשייכית הפרטית של כל אחד לתורה, לא הוי רק[18] מצד הס"ר פירושים (כפי' השער גלגולים) אלא גם מצד זה שיש ס"ר אותיות בתורה. ומוסיפים שהנוטריקון של ישראל הוא יש ששים רבוא אותיות לתורה.

ואדה"ז מעיר[19] וז"ל: "ואף שבתורה אין נמצא ס"ר אותיות, היינו מפני אותיות המשך, שהם אותיות אהו"י שבכלל הנקודות שאינן בכתב, אבל ישנן במחשבה, שבקמץ הוא  א' והחירק י' כו'" עכ"ל.

ואף שיש יותר מס"ר נשמות[20] הרי מבואר בתניא[21] וז"ל: "וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת כו'" עכ"ל.

האם הוי תורתך או תורתנו

ולכ' צ"ב בהלשון של תפילה זו, אם הוא "תורתך", או תורתנו ויש לנו חלק בזה?

והנה בס' אור לשמים[22]  מבאר שזה שכ"א יש לו חלק בתורה אינו בנוגע להתורה כמו שהוא בשרשו, וז"ל: "ותן חלקנו בתורתך כי קודם שנשתלשל לעולם המעשה הי' נק' תורת ה', ואח"כ בהשלשל לעולם המעשה נק' תורתינו, וזהו ותן חלקנו בתורתך כנ"ל כו'" עכ"ל.

ולדבריו משמע שאחר שניתן לנו התורה, והחלק שלנו בתורה אז נעשה ממש חלקנו[23].

כמה ענינים המסתעפים מזה שיש לכל א' חלק פרטי בתורה

והנה בס' אבן שלמה[24] מבאר שכ"א יש לו חלק בתורה, ומכיון שזהו חלקו, נקל יותר לו להבינו, והוא יבין אותו באופן נעלה יותר. ועפ"ז מובן זה שצריכים ללמוד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א) עיי"ש[25].

והנה ראה בס' מעלות התורה לאחיו של הגר"א הרב אברהם זצוק"ל[26] שמביא פי' האלשיך שכ"א קיבל חלקו בשעת מתן תורה[27]. וע"פ דברי האלשיך מבאר[28] דברי הגמ' במגילה[29] יגעתי ומצאתי תאמין, שענין התורה הוי כמו מציאה, מכיון שענין של מציאה הוי דבר שאבד, ומשמע שהי' לו דבר זה מקודם[30], וע"פ המבואר מובן מכיון שכ"א קיבל חלקו בשעת מ"ת[31].

[והנה שם מבאר שהמבואר בנדה ל, ב שהמלאך מלמד להתינוק כל התורה כולה הוי רק החלק השייך לנשמתו, ולא כל התורה[32].]

איך אדם יודע מהי חלקו? והשייכות בין חלקנו לתפילה על הגאולה

איך יודע האדם מהי החלק שלו?

וע"פ פשטות יש לומר שזהו פירוש הפשוט של תפילה זו, שאנו מתפללין שהקב"ה יסייע לנו ללמוד החלק של נשמתנו.

[ואפשר יש לבאר עפ"ז השייכות בין תפילה זו לברכה על ביאת משיח, כי אפשר שאז יראו הכל החלק השייך לנשמתו, ולכן זהו א' מהסיבות שאנו מתפללין לזמן זו.]

והנה ידוע עצת חז"ל[33] שיש ללמוד מה שלבו חפץ, וצ"ב איך יש לקשר זה עם לזה שהאדם צריך ללמוד החלק שיש לו בתורה. אבל יש לבאר ע"פ מה שמקשרים[34]  הענין "שאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ"[35], לזה שכל א' יש לו חלק בתורה, שהטעם לזה שיש לו חשק לדבר זה דוקא, הוא כי אדם יהי' לו חפץ להחלק ששייך לנשמתו.

והנה מוכרח לומר שלא כל אחד צריך ללמוד כל התורה כולה, שהרי בהל' ת"ת סי' רמ"ו סעי' א' מבואר שכל אחד צריך ללמוד בזמן הפנוי, ומובן שלא יהי' זמן פנוי לכל אחד ללמוד כל התורה כולה[36], וא"כ צריכים לומר כנ"ל שכ"א יש חלק בתורה שהיא חלקו וישלים נשמתו[37].

והנה בהל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ד מבואר שאם אינו לומד חלקו צריך לבוא למטה עוד הפעם, אבל כד דייקת גם זה שצריך לבוא עוד הפעם למטה אינו ללמוד כל התורה כולה אלא למלא החלק בתורה שהי' לו זמן ללמוד וביטל זמנו וז"ל: "וכן אמרו חכמי האמת, שכל נפש צריכה לתיקונה, לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע, וכל מי שאפשר להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג אלא מעט, צריך לבוא בגלגול[38] עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות, הן ברמזים ודרשות וסודות, כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה, ואי אפשר לה להתתקן ולהתשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו, ולכן אמרו חכמים, אשר מי שבא לכאן ולמודו בידו, כדי שלא יצטרך לבא בגלגול לעולם הזה" עכ"ל[39].

והנה ענין זה הוי אף לגדולי ישראל שתורתן אומנתן ועוסקים בכל התורה כולה כפשוטו, שאף להם ישנם חלקם בתורה, שחלק זה יותר קשור לנשמתם[40], ובהם הם עוסקים ביותר[41].

לא רק ללמוד חלקו אלא גם לחדש בחלקו

והנה הרבי אמר פעם[42] שה"חלקנו" בתורה הוי הכח לחדש בתורה. ומשמע שכוונתו לומר שהכח לחדש בתורה הוי מצד זה שהוא כמו בעל הבית בתורה, מצד זה שכבר יש לו חלק בתורה[43].

ובמכילתא ריש פ' יתרו (מובא ברש"י) כתב שיתרו נקרא כן "ע"ש שיתר פרשה אחת בתורה", והרבי אמר[44] "שבזה נרמז כחו של כאו"א מישראל לחדש בתורה"[45].

והנה בספרים מובאים כמה ענינים נפלאים בענין הצורך לחדש[46], והחיוב לחדש[47], והשכר לחדש[48], והחסרון במי שאינו משתדל בזה[49] וזה שבדורותינו יש צורך לחדש כדי ליתן חיות יתירה בהלימוד[50], ואף שאינו לימוד לשמה[51], ואף המתחילים צריכים לחדש, בתנאי שיעשו זאת ע"פ כללי הלימוד ואכ"מ.

פירושים אחרים בענין "חלקנו", ביאור על השייכות בין תפילה זו לסדר קרבנות (שאומרים תפילה זו אחריו), ועוד ביאורים בהשייכות בין ענין חלקנו בתורה לתפילה על הגאולה

והנה בס' באר האבות[52] ביאר שהענין של "חלקנו" הוא החלק שלנו בעולם, שיהי' לו עבודה עם תורה, ולא בעסק גשמי.

והנה כעין זה מבואר בשיחות קודש תשי"ג [בלתי מוגה][53] שהעבודה שלנו בעולם יהי' באופן של הבירור של תורה, וכמו שהבירור ע"י תורה הוי בקל, כמ"כ יהי' העבודת הבירורים באופנים אחרים בקל[54].

וע"פ ביאור זה יש לבאר השייכות בין ענין זה למה שאומרים תפילה זו בסוף סדר הקרבנות, כי ענין של קרבנות הוא עבודת הבירורים[55].

ובאופן אחר מבואר בס' אבות על בנים[56] שהענין ותן חלקנו בתורתך, הוי הפי' שהקב"ה יתן לנו תורה שלימה, ז.א היכולת לקיים כל התורה, וזה יהי' לע"ל בביאת משיח[57]. וצ"ב בהלשון של חלקנו, כי לכ' אי"ז ענין השייך אליו בפרט[58].

ועפ"ז יובן בפשטות השייכות בין הענין של ה"יהי רצון" על בנין בית המקדש, להברכה של "ותן חלקנו בתורתך"[59].

---

[1] נוסח מהסידור של אדה"ז – שהוא נוסח האר"י ז"ל (ניו יארק, תשס"ג) ע' 274. אבל ראה במשניות זכר חנוך (ח) נזיקין – ב (ירושלים, תשנ"ט) ע' שצ"ו בה"שינויי נוסחאות", לעוד כמה גי'.

[2] (ניו יורק, תש"ד) ע' רכו.

[3] פח, ב.

[4] לכ' יש לחלק שענין זה שהדברים אינם נתפרשים כפשוטם הוי בנוגע להענין של פורעניות, כי המדובר שם הוי בנוגע למנין השנים של גלויות שונות, כי מצד זה שהקב"ה הוי "חפץ חסד" (ע"פ מיכה ז, יח), ולכן בנוגע לענין רע הוא מאריך הזמן, אבל בנוגע לענין טוב כמו ביאת משיח, ויל"ע.

ועוד יש להעיר, כי אף ששם ענין של מהרה מתפרש ל852, מ"מ, כמבואר ברש"י שם, זה הוי הגימטריא של "ונושנתם", ומשמע, שכדי לפרש מהרה לזמן ארוך כזה, צריכים לומר שיש איזה רמז לומר כן. משא"כ כאן כשאומרים שמשיח יבוא מהר, אין אפי' רמז לפרש ענין זה לזמן ארוך.

[ויש להעיר מלקוטי שיחות (ברוקלין, תשנ"ט) ע' 80 הערה 70 וז"ל: "כידוע מענה כ"ק אדמו"ר הצ"צ לכ"ק אדמו"ר מהר"ש (על שאלתו בנוגע לה"קץ" שהי' על שנת תר"ח): והרי נדפס הלקוטי תורה! ואמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש "מען דארף האבן משיח'ן למטה מעשרה טפחים"!" עכ"ל. ובענין זה ראה גם ס' הקץ (ברוקלין, תש"ס) ע' 87-9 ובהמצויין שם.]

[5] וצ"ב למה אין אומרים מיד, ויש להעיר שהרי אין אליהו בא ביום ו' (עירובין מג, ב) וא"כ משיח לא יבוא בשבת עיי"ש.

אולם ראה בס' ימות המשיח בהלכה (ברוקלין, תשס"ה) ע' ו-ז שמביא מכמה אחרונים שישנו מציאות שכל ביאת אליהו הוי רק כשהגאולה הוי באופן דבעתה, עיי"ש, ולפ"ז אם ביאת המשיח הוא באופן ד"אחישנה", לא שייך זה שמשיח אינו בא ביום ו'.

[ויש להעיר מתורת מנחם בלתי מוגה (ברוקלין, תש"נ) ע' 674 וז"ל: "אודות אליהו הנביא נאמר "תשבי יתרץ קושיות ואבעיות (וזהו ר"ת "תיקו"). ובטחוני שיוכל לתרץ גם קושיא זו!" עכ"ל. והמקור לזה הוא מהצמח צדק (ראה לקוטי שיחות (ברוקלין, תשס"ד) ע' 449.

בהגמ' בעירובין שם מבואר שהטעם שאליהו "לא בא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים" הוא "מפני הטורח". ורש"י שם מבאר "שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו".

ובתורת מנחם שם מוסיף וז"ל: ובנוגע לדברי הגמ' [דלעיל] בטחוני שלבנ"י לא תהי' תרעומות על אליהו הנביא אם יבוא בערב שבת, אע"פ שזה יפריע לבעלת הבית להכין את ה"קוגל" ושאר המאכלים לכבוד שבת!" עכ"ל.]

[6] וצ"ב הרי בכל תפילות מבקשים ענינים מהקב"ה, ואנו מדברים בלשון בני אדם, ובודאי שהקב"ה מבין.

ובדוחק י"ל, שמכיון שתפילה זו הוי על דבר שכבר התפללו עליו בני ישראל כמה מאות שנים, ועדיין לא בא, לכן אנו מדגישים תפלתנו, ויל"ע.

וצ"ב למה אין עושים כן בשאר התפילות על ביאת משיח.

[7] ויש להעיר מדברי הרמב"ם בהל' פרה אדומה ספ"ג וז"ל: ותשע פרות אדומות נעשו . . והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר" עכ"ל. וראה בלקוטי שיחות חכ"ח (ברוקלין, תש"ס) ע' 131 ואילך, שמבאר באריכות למה באמצע ספר של הלכות, כותב הרמב"ם תפילה על ביאת משיח. ולכ' יש לדמות משנה זו לשם, ויש לחלק. 

[8] ונראה ליישב קושיא זו באו"א בהקדם מה שיש להקשות על תפילה זו, שהרי למה אומרים שיבנה בית המקדש בימנו, לכ'  צריכים לומר שיבוא משיח בימנו.

[שאלה זו הוי להגי' בהסידור של אדה"ז (נוסח האר"י ז"ל), אבל בכמה דפוסים הלשון הוא "שתבנה עירך במהרה", (אבל ראה במשניות זכר חנוך (ח) נזיקין – ב (ירושלים, תשנ"ט) ע' שצ"ו בה"שינויי נוסחאות" שלשון זה אינה בהכי"ק, עיי"ש.), ולגי' זו ג"כ קשה למה בכלל אינו מדבר אפי' על בית המקדש.]

ונראה, שאין זה תפילה על משיח, שהרי על זה מתפללים כמ"פ בכל יום, ותפילה זו בא להוסיף שלא רק שיזכו לבנין בית המקדש בימנו אלא גם שיבנה בית המקדש, שהרי לפי הרמב"ם בהל' מלכים פי"א ה"ד בנין בית המקדש יהי' לאחר ביאת משיח, ואנו מתפללים שגם זה יהי' בימנו.

[אבל יש להעיר שיש משמעות מאיזה מקומות בבלי וירושלמי שבנין בית המקדש יהי' קודם, וראה בכ"ז בס' ימות המשיח בהלכה (ברוקלין, תשס"ה).]

[וע"פ המבואר לקמן בפנים יש להוסיף שהטעם שנקט בנין בית המקדש הוא מצד השייכות בין בנין בית המקדש והענין של "ותן חלקנו בתורתך".]

ועפ"ז יש לומר שבודאי שיש אנו אמונה שמשיח יבוא מיד, ומ"מ אף אם יבוא משיח מיד, צריכים אנו להתפלל שהבית המקדש יבנה בימנו, מיד לאחר שהוא יבוא, וע"ז שייך לומר "בימנו". [ועד"ז להגי' של "תבנה עירך" בודאי יובן לשון של "מהרה", כי הבנין של "עירך" לכ' יהי' גם לאחר הבנין של הבית המקדש, ויל"ע.]

[9] ואף שמבואר במס' שבת פח, א שהקב"ה "כפה עליהם ההר כגיגית", יש על זה הרבה תירוצים בהראשונים ובהאחרונים, ואכ"מ.   

[10] (ירושלים, תשי"ג) ע' 176.

[11] (ירושלים, תרס"ג) ע' יז, א, הרבי בתורת מנחם בלתי מוגה (ברוקלין, תשמ"ג) ח"א ע' 140, מביא ענין זה בשם האריז"ל.

[12] וראה בהערות על שער הגלגולים מהרב המקובל הרב ששון בכ"ר משה זצלה"ה (ירושלים, תרס"ג) שמקשה שבדרגת פשט לכ' יש רק אופן אחד.

ויש להעיר מס' כללי רש"י (כפר חב"ד, תשנ"א) בהמבוא וגם בהמשך הספר שמבאר שגם בפשט ישנם כמה דרגות, וזהו החילוק בין פי' רש"י על התלמוד לפי' על התורה, עיי"ש.

[13] לכ' היוצא מדבריו הוא שיש לכל נשמה שייכות לכל הד חלקים, ועיין.

[14] ע' קיא, א באופן קנז (דפו"ר, קרקוב, שצ"ז).

[15] שיחות קודש תשל"א (ברוקלין, תשל"א) ח"א ע' 369 וז"ל: "ווארום דער פירוש אין דעם איז, אז יעדער איינער האט זיין חלק אדער זיין אות בתורה, וואס דורך דעם נעמט ער די גאנצן תורה. ע"ד ווי עס שטייט אין אגה"ק [תניא] סי' ז' אז דעם ענין פון "במאי הוי זהיר טפי" (שבת קיח, ב), אז די ספיציעלע מצוה איז זיין שער דורך וואס ער נעמט אלא מצות. ווארום ס'איז זיכער אז יעדער איינער איז מחויב בכל המצות, נאר אט די מצוה איז א צנור און א שער וואס עי"ז נעמט ער אלא מצות. איז אזוי אויך בנוגע צו תורה, אז יעדער איד האט זיין חלק אדער זיין אות בתורה, וואס עי"ז נעמט ער כל התורה כולה כו'" עכ"ל.

[16] וז"ל הרבי בשיחות קודש תש"ל (ברוקלין, תש"ל) ח"ב ע' 237 "תורה איז דאך שייך צו כאו"א, וואס דערפאר מאכט יעדער איד א ברכה "ותן חלקנו בתורתך", ווארום יעדער איד האט א חלק אין תורה . . עס איז אבער נישט גענוג דער אות וואס ער האט אין תורה [הרבי אומר זאת בקשר להמבצע שכ"א יהי' לו אות בס"ת], ווארום דאס איז דאך שוין א פארטיגע זאך, איז נישט שייך ער זאל אויף דעם בעטן בלשון עתיד . . מוז מען זאגן אז די כוונה איז אין תורה ווי זי איז אין משנה און אין גמרא ביז אין פס"ד הלכה למעשה, וואס אין דעם האט יעדערער א חלק כו'" עכ"ל.

[17] מגלה עמוקות (דפו"ר, קרקוב, שצ"ז) ע' קיב, ד באופן קנז פני יהושע (אור החכמה, ירושלים, תשנ"ח) קידושין ל, א בד"ה גמרא תנו רבנן חמשת ע' טש. 

[18] שאין צורך לחדש שהספרים דלקמן חולקים על השער הגלגולים.

ואפשר, שהטעם שאינם מסתפקים בדברי השער הגלגולים, הוא כי ידוע שיש שבעים פנים לתורה (במדבר רבה פי"ג, טו, ובזהר ח"א מז, ב), ולא ס' רבוא.

אבל לאידך יש לבאר שגם בפירושם יש קושיא גדולה (כדלקמן בפנים), שהרי אין ס' רבוא אותיות בתורה.

[19] בלק"ת (ברוקלין, תשס"ב) פ' בהר מא, ב, מג, ד. ומוסיף במג, ד (ומוזכר בקיצור במא, ב) וז"ל: "פי' שהוא ע"ד דאיתא בגמ' בכתובות דס"ט ע"ב ינחם כתיב, ופרש"י אין לך לומר פת"ח בשום אות אא"כ אל"ף או ה"א סמוכין לו, או ע"פ הנקודה שתחתיה, והיא בא במקום אות כאילו כתוב ינאחם עכ"ל. הרי שהנקודה שתחתיה באה במקום אות כאלו כתוב אל"ף או ה"א, וכן בוי"ו ויו"ד. ולכן עם חשבון אותיות אלו שהיו צ"ל רק שהנקודות באו במקומן, יש ששים רבוא אותיות בתורה, ואיזו מהנקודות אינו ידוע לנו כו'" עכ"ל.

ועד"ז מובא בס' כף ונקי, מובא בזהר החדש (ירושלים, תשי"ג) בניצוצי זהר במילואים ע' 252.

וכעין זה מובא בפני יהושע קידושין (אור החכמה, ירושלים, תשנ"ח) ל, א בד"ה גמרא תנו רבנן חמשת ע' שי וז"ל: "ועוד נראה לי לפרש בענין יותר מרווח, שכל אות מאותיות התורה יש לה שני בחינות קדושות ממש, ענין הכתיבה שנכתב באצבע אלקים, וענין קדושת הקריאה שדיבר הקב"ה עם משה, וכדכתיב אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו, ורואין את הנשמע ושומעין את הנראה. ואמרינן נמי יש אם למקרא ויש אם למסורת. וראיה ברורה לדברי, שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש ב"ה, ולא כשהוא נכתב הוא נקרא, וא"כ כל התורה כיוצא בה, הכתיבה לחוד והקריאה לחוד, וא"כ שפיר מצינן למימר שעולין סמ"ך ריבוא ל"א ריבוא דכתיב, וכ"ט ריבוא דקריין, וכמה אותיות לרוב שאין ניכרין כלל במבטא, ואין בהן אלא בחינת כתיבה כאותיות הווין ואלפין שבאמצע התיבה והנחה כו'" עכ"ל. 

ועוד ביאור מובא בניצוצי זהר שם מהאריז"ל וז"ל: "ראויה היתה תורה שתהיה ששים רבוא אותיות, ובגניזת האור הראשון נגנז שליש העליון, כמו שנתמעטו כנפי החיות, ונשאר מ' רבוא ותתקמ"ה כמספר הרקיעים וכו'" עכ"ל. [ז. א.   304,895].

ובפני יהושע שם מסביר באו"א וז"ל: "אמנם אף שאין אני כדאי נראה לי דהדברים ג"כ כפשטן, דמאחר שמצאנו שמספר האותיות שבתורה ממש ל"א ריבוא, וא"כ שפיר מצינן למימר ג"כ שהן ששים ריבוא עם התרגום שנמסר ג"כ בסיני, כדאיתא במדרש ובספרים הקדמונים הרבה, ובמיוחד בספר השל"ה בענין שנים מקרא ואחד תרגום כו'" עכ"ל.

ובאו"א מובא בס' תורת הרא"ם (מובא בניצוצי זהר שם) שכמה אותיות שנחשבים לשנים או לשלש, כמו אל"ף שנחשבת לשני יודי"ן וא"ו באמצע, וכן כמה אותיות, עיי"ש.

ובס' חסד לאברהם (מובא בפני יהושע שם, ועד"ז בניצוצי זהר שם) מבאר באו"א וז"ל: "דע כי מספר האותיות עם מנצפ"ך כל אות ומלוי מלואין יעלו יחד לס' רבוא כו', אבל מנין זה אין הכוונה לאותיות התורה, אלא הכוונה לחשבון אותיות האלפ"א בית"א עם אותיות מנצפ"ך, אשר כל אות ואות נכתב במילוי ומילוי דמילוי על דרך זה, א' אל"ף למ"ד פ"א, ואלו הכ"ב אותיות יהא מילוי אות האל"ף כו'" עכ"ל.

אבל עי' שם בנצוצי זהר שמביא מס' משנת חסידים שאם ימנו באופן כזה יהיו הרבה יותר מס"ר, והמנין יהי' 838,313. אבל עי' בהמשך דבריו שם שמביא שיש מבארים שכוונת החסד לאברהם הוי רק לנביאים וכתובים ולא להתורה, ויל"ע.

[20] לקו"ש ח"כ (ברוקלין, תש"ס) ע' 419.

[21] פל"ז מח, א.

[22] ע' 124 (לובלין, תרע"ד).

[23] והנה לפי המבואר לעיל בפנים מספרי קבלה שכ"א יש לו חלק בתורה מצד שרש נשמתו מובן שהתפילה הוא שיזכו להיות לו שייכות עם החלק שלו שכבר שייך אליו גם לפני התפילה, ולפ"ז שוב צ"ב בלשון של תפילה זו שהרי גם לפני התפילה הוי כבר תורתנו, וא"כ איך יכולים אנו להתפלל שהקב"ה יתן לנו חלק בתורתו אם הוי כבר החלקנו.

ואפשר שעד שאנו לומדים החלק שלנו – אף שגם מקודם הי' להנשמה שייכות לחלק זו, עדיין נקראת "תורתך", ואחר שאנו לומדים אותו בפועל נקראת תורתנו, ויל"ע.

ובאו"א י"ל דלא כמבואר בס' אור לשמים, שגם אחר שהוא תורתנו עדיין נקראת "תורתך", אבל זהו החלק שהקב"ה נתן לנו בתורתו.

או י"ל באו"א שהעצם של התורה הוי "תורתך", וישנם ענינים שמתחדשים ע"י ה"תלמידים הותיקים", אבל גם ענינים אלו הוי רק ענפים מהשרש של התורה, ע"פ כללי התורה וכו', ויש להעיר משיחות קודש תש"ל (ברוקלין, תש"ס) (ב) 448. ראה גם תו"מ מג (ברוקלין, תש"נ) (ד) ע' 1773.

[24] (פיוטרקוב, תרצ"ז) ע' 10.

[25] ויש להעיר שהרי ידוע (ראה לקוטי שיחות (ניו יארק, תשס"ד) ע' 347) שהיצר הרע הולך אחר דבר שהוי יותר נוגע, וא"כ אף שמצד אחד דבר זה שייך לנשמתו, וא"כ יהי' נקל יותר להבינו וכו', אבל מצד השני מכיון שהוי יותר נוגע לו, לכן היתר הרע מתייגע יותר שלא יבינו.

[26] ע' רכו (ירושלים תשמ"ט, מהדורה המנוקדת עם באור אור תורה מהרב יצחק אייזיק חבר ז"ל).

[27] והנה שם מבאר מדברי האלשיך שכ"א קיבל חלקו בשעת מתן תורה, אבל הוא מביא מהמעלות התורה (מאחיו של הגר"א) שכ"א קיבל חלקו בשעת ההריון, וצ"ב בנוגע להנשמות שהיו בשעת מתן תורה אם גם הם קיבלו בשעת ההריון. ועוד צ"ב בנוגע לכל הנשמות אם קיבלו כבר שבעת ההריון למה צריכים לקבלו עוד פעם.

[28] ע' רכה, ודבר זה שמע מאחיו הגר"א "ואמר אחי הגאון זלה"ה".

[29] ו, ב.

[30] בכמה מקומות מבואר שענין של מציאה יש לו משמעות אחרת, שענין מצחאה הוי ענין שהוא למעלה באין ארוך מיגיעתו (כמו שאומרים שמצא "מציאה". ראה לדוגמא תורת מנחם [בלתי מוגה] (ברוקלין, תשס"א) ע' סט וז"ל: ". . ע"ד הענין דיגעתי ומצאתי, שהידיעה הבאה ע"י היגיעה, היא באופן דמציאה (מצאתי), שלא לפי ערך היגיעה כו'" עכ"ל.

אבל יש לקשר פי' זה להפירוש שהובא בפנים, שבאמת הם קשורים זל"ז, שאחד מהטעמים לזה שהוא מוצא מציאה, ענין שהוי שלא לפי ערך יגיעתו, הוא מצד זה שהוא מציאה, דבר ששייך אליו מצד נשמתו.

[31] ונראה לבאר עפ"ז עוד דבר, דהנה למה מבטיח הגמ' שאם יגעתי בודאי שימצא. וע"פ המבואר שם י"ל שמכיון שהוי דבר שבאמת יש לו שייכות אליו בודאי שיצליח.

והנה נראה לבאר עוד, דהנה במגילה שם מבואר שהענין של יגעתי ומצאתי הוי רק בנוגע להבנת התורה אבל לא בנוגע לזכרון התורה, שלזה צריכים סייעתא דשמייא עיי"ש, ונראה שזה שכ"א שייך להבין כל ענין, אם רק שמתייגע, הוי כי כ"א שייך בעצם לענינים אלו, ולכן בכחו לגלות ענין זה בנפשו, אבל ענין הזכרון אינו בנוגע הכח להיות שייך להדבר, אלא יותר מזה שהדבר יהי' בגלוי אצלו תמיד, וזה תלוי בסייעתא דשמייא, והבן.

[32] ומבאר בע' רכז וז"ל: "וזה נקרא כל התורה, רצה לומר מה שנוגע לחלק נשמתו" עכ"ל. וצ"ב הרי אי"ז פשטות הגמ' בנדה ל, ב "מלמדים אותו כל התורה". ואפשר יש לבאר באו"א ע"פ המבואר בכ"מ שכל התורה כולה הוי מציאות אחת, וכל דבר כלול מהכל, וראה בארוכה בס' הגאון הרוגאצ'ובי ותלמודו (ירושלים תשי"ח) ע' 31-34.

[33] ע"ז יט, א.

[34] בס' אדרת אליהו (קאצין, פיטסבורג, תרע"ז-צ"ג) ע' 69.

[35] בע"ז שם יש שני מימרות מרבא, "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ", ו"לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ", (עי' המרש"א בחדא"ג). ולכ' כוונת האדרת אליהו הוא למימרא הא', וכמו שרש"י מבאר שהכוונה הוי על החלק בתורה שרוצה ללמוד, כי מימרא הב' הולך על המקום שלומד כמובאר בהמהרש"א בחדא"ג.

[ויש להעיר משינוי הלשון בין שני מימרות אלו, שבמימרא הא' הלשון הוא "אין אדם לומד", ובמימרא הב' הלשון הוי "לעולם ילמד", וצ"ב.

אבל ע"פ המבואר במהרש"א יש לבאר שמכיון שלשון הא' הולך על חומר הלימוד, ולשון הב' הולך על מקום הלימוד, מובן שהחומר הוי יותר נוגע מבהמקום, ולכן הלשון בנוגע להחומר הוי לשון חזק יותר במהמקום "אין", משא"כ אודות המקום משתמשים בלשון של "לעולם ילמד", וק"ל.]

[36] והנה ענין זה מודגש יותר לדעת אדה"ז בהל' ת"ת פ"ב  שמצד חומר ענין של שכחת התורה יש ללמוד דבר אחד באופן שיחזור עליו עד שמובח שלא ישכח אותו, ומוכרח שכל אחד יהי' חלק א' שתורה ששייך אחיו ביותר וק"ל.

[37] ע"פ המבואר בתו"א (כפר חב"ד, תשנ"ב) צח, ג וז"ל: "ובזה מתורץ ומובן משארז"ל דכל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק נאמר עליו הכרת תכרת וכו',. אע"ג דמי שא"א לו די לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית. והענין כמו ע"ד דוגמא במשל ונמשל שלמטה שבשכל האדם. הנה לא כל השכליים הנק' נמשל הם שוים לענין המשלים. שיש שכל ונמשל אשר יכולים לעמוד עליו ע"י משל אחד פשוט וקל. ויש שכל גדול יותר שכדי להשיגו הוא ע"י משלים יותר . . וכך הנה גם למעלה, הרי אין כל השגות של כל הנשמות שוים. ויש בהם מדרגות ומעלות אין קץ, וכמארז"ל שכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו (ולכן מי שדי לו בפרק א' שחרית ופרק א' ערבית , שדי לו במשל זה לערך הההשגה של שרש נשמתו). והיינו דוקא כשא"א לו לעסוק כו', שזו הוראה שדי לו בזה. (או דכיון שא"א לו ועוסק כל מה שאפשר לו, ישלים הקב"ה לבוש ומשל להשיג על ידו מה שצריך כו')" עכ"ל. וראה גם בהגהת הצ"צ בס' תקע"א. ולקו"ש חכ"א (ברוקלין, תשנ"ט) ע' 248.

[38] כדאי להעיר מדברי הרבי בשיחות קודש תש"ל (ברוקלין, תש"ל) ח"ב ע' 237 וז"ל: "במה דברים אמורים בשעת מקען נאך ווארטען אויף דעם גלגול אחר, בשעת ס'איז נאך דא א סאך צייט ביז ביאת המשיח. משא"כ בשעת מ'האלט שוין זייער נאענט צו ביאת המשיח, ווארום עס דארפן נאך זיין אסאך ענינים אין דעם זמן פון ימות המשיל, [מ'מיינט ניט "שני אלפים ימוה"מ", ווארום דאס איז דאך כולל אין זיך ענינים וואס זיינען היפך פון עניני משיח, נאר מ'ממינט די ענינים וואס דארפן זיין אין דעם ענין פון ביאת המשיח], און דאס אלץ דארף זיין ביז "סוף אלף הששי", איז דאך נישט געבליבען קיין סאך צייט ביז ביאת המשיח, מוז יעדער איינער ווערן א תלמיד חכם, ניט ווארטען אויף אויף גלגול אחר כו'" עכ"ל. 

[39] ומ"מ אף לדעת אדה"ז יש לכ"א ללמוד לזמן קצר בכל יום כל התורה כולה, וז"ל בפ"ב ה"י: "אזי נכון הדבר ע"ד הקבלה, לקבוע לימודו בשעה קטנה זו שבכל יום ללמוד פעם אחת כסדר התלמוד בבלי וירושלמי ומכליתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל

המדשים מתנאים ואמוראים שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני כמו רבות ותנחומא ופיסקתות וכיוצא בהן, ומדרשי רשב"י כל כולן, כדי שיוכל ללמוד התורה שבעל פה כולה פעם אחד בחייו לקיים מצות "שמור תשמרון את כל המצוה וגו'" כמו שנתבאר למעלה. ואף שישכח הכל, הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו, שאי אפשר לו לחזור כל כך שלא ישכח לימוד זה שלומד רק שעה קטנה בכל יום" עכ"ל.

[40] ע"ד המבואר בנוגע למצות "במאי הוי זהיר טפי" (שבת קיח, ב), וראה המבואר אגה"ק [תניא] סי' ז'.

[41] וז"ל הרבי בתורת מנחם תשמ"ג (ברוקלין, תש"נ) ח"א ע' 140: "וכמדובר כמ"פ שלכל יהודי ישנו חלק בתורה השייך במיוחד אליו, כפי שאומרים "ותן חלקנו בתורתך". וכפי שרואים בפועל שישנם חילוקים אצל גדולי ישראל בין "בעלי הלכה" ל"בעלי אגדה" "בעלי דרוש" ו"בעלי רמז", אע"פ שכאו"א מישראל יורש את התורה כולה על כל חלקי'.

[42] ספר המאמרים בלתי מוגה תשל"ב (ברוקלין, תשמ"ט) ע' 212, וז"ל: "וע"ז אומרים ותן חלקנו בתורתך . . כי כל אחד יש לו אות  בתורה ויש בכוחו להוסיף בתורה כו'" עכ"ל.

[43] ויש לקשר זה עם מה שאמר הרבי בשיחות קודש תשל"א (ברוקלין, תשל"א) ח"א ע' 369 שע"י שיש לו חלקו בתורה זה מקשרו עם כל התורה עיי"ש.

[44] תורת מנחם (בלתח מוגה) תש"נ (ברוקלין, תש"נ) ח"ב ע' 266.

[45] ולכ' כוונת הרבי להדגיש שכמו שביתרו הוי דבר חדש ממש, כמו כן בכל תלמיד, הדבר שאומר נחשב לחידוש, כמובואר בכ"מ, ראה בהמצויין בלקו"ש חי"ט (ברוקלין, תש"ס) ע' 252-4, לקו"ש ח"ל (ברוקלין, תשנ"ט) ע' 13 הע' 45, וס' השיחות תשנ"א (ברוקלין, תשס"ג) (ב) ע' 845, וס' השיחות תשנ"ב (ברוקלין, תשס"ג) (ב) ע' 508-9.

[ואולי י"ל שיש עוד ענין שלומדים מיתרו והוא שענין זה שכל אחד יש לו חלק בתורה הוי גם לגרים כיתרו, ויש לעיין.]

[46] ראה בס' הזהר (זיטומיר תרכ"ג) ע' יב, ב וז"ל: "למלעי באוריתא ולאשתדלא בה ולאפשה לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה, דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא כו'" עכ"ל.

[47] וז"ל אדה"ז בתניא באגרת הקודש סי' כו' : "וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש, הן בהלכות, הן באגדות, הן בנגלה, הן בנסתר, כפי בחינת שרש נשמתו, ומחויב בדבר, להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כו'" עכ"ל.

ואף שבהל' ת"ת משמע שענין זה של פלפול וחידוש שייך רק למי שכבר יודע כל התורה כולה וז"ל אדה"ז בהל' ת"ת פ"א סס"א: "ואחר כך כל ימיו של אדם איש לפי שכלו ויכלתו בפלפול התלמוד בקושיות ופירוקים לירד לעמקי הטעמים ודרשות להבין דבר מתוך דבר לחדש הלכות רבות וכו'" עכ"ל. י"ל שגם מי שלא למד כל התורה שייך לענין החידושים עכ"פ באקראי כי חידושים נופלים למחשבתו, וז"ל הספר חסידים סי' תקל ע' נא (יוזפוב תק"ל): "וכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא כדי לכתוב, דכתיב "סוד ה' ליראיו" כו' [תהלים כה, יד]" עכ"ל. [ובנוסף לזה בזמנינו מתירים לכתוב ולעסוק בחידוש גם קודם שלמד כל התורה כולה, מצד כמה סיבות ואכ"מ.]

[48] בברית עולם להחיד"א (והוא פי' על ספר החסידים) סי' תקל ע' נא (יוזפוב תק"ל) כתב וז"ל: "בזמן שבית המקדש קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשהאדם כותב בספר מה שלומד, איזה חידוש הכתיבה עולה לו במקום קרבן כו'" עכ"ל.

ראה בס' הזהר (זיטומיר תרכ"ג) ע' יב, ב וז"ל: "למלעי באוריתא ולאשתדלא בה ולאפשה לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה קדישא כו'" עכ"ל. וז"ל אדה"ז בתניא באגרת הקודש סי' כו' ע' קמה, א: "וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה ולחדש שכל חדש . . להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כו'" עכ"ל. וגודל ענין זה מבואר בעוד כמ"כ.

[49] וז"ל הספר חסידים סי' תקל ע' נא (יוזפוב תק"ל): "וכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא כדי לכתוב, דכתיב "סוד ה' ליראיו" כו' [תהלים כה, יד]" עכ"ל.

ועד"ז בראשית חכמה שער הקדושה פ"ד עק מז (ירושלים תש"ס) וז"ל: "ואם חס ושלום אינו מוסיף כדי להוסיף פירות – הרי הוא כעץ יבש שאינו עושה פירות, שכורתים אותו, שאין בו תועלת אלא לאור כו'" עכ"ל. ובעוד כמ"כ.

[50] וז"ל הרבי בתורת מנחם (בלתי מוגה) תשמ"ד (ברוקלין, תשמ"ד) ח"ב ע' 991: "בדורות שלפנינו היו ראשי הישיבות מחדירים אצל התלמידים "חיות והתלהבות" בלימוד התורה, אבל כיום – אכשור דרא" (בתמי') – המצב הוא, לדאבוננו, שראשי הישיבות אינם מחדירים לתלמידיהם חיות והתלהבות במדה הראוי', ולכן, יש צורך לחפש דרכים נוספות לפעול אצל התלמידים תוספת חיות בלימוד התורה. וא' מהדרכים בזה, כאשר התלמיד יודע שמזמן לשמן צריך לומר חידוש בתורה בפני חבריו בישיבה, הרי ידיעה זו מוסיפה חיות בלימוד התורה, כדי שלא יתבייש בפני חבריו שיתפסו אותו שאינו יודע את הענין בשלימותו...וכדי שחידושי תורה אלו לא ישארו במסגרת מצומצת של ישיבה זו, מן הראוי להעלות אלו על הכתב, להדפיסם בקובץ מיוחד, על מנת לפרסם ולהפיץ זאת בכל מקום ומקום, ועי"ז "יגדיל תורה ויאדיר" וכו'" עכ"ל.

[51] וז"ל הרבי משיחת ד' אד"ש תשמ"א נדפס בספר "דער רבי'נס קינדער" ע' עו (נוי יארק תשס"א): "ואפילו אם תמצי לומר שזהו ענין של שלא לשמה, הנה כפי שהרמב"ם אומר "חנוך לנער על פי דרכו", שיהי' שלא לשמה, העיקר שיחיו בדברי תורה, ולאחרי מכן יבוא לידי לשמה כו'" עכ"ל.  

[52]  (ניו יארק, תש"ד) ע' רכו.

[53] (ברוקלין תשי"ג) ע' 274, וז"ל: "במילא איז דורך דעם וואס ער פסק'נט אפ אז די זאך דארף זיין באופן כזה, טוהט ער אפ דעם בירור בדרך ממילא. און עס איז ניט גלייך צו א אדריכל וואס מאכט א בלויפרינט, אז נאך דעם וואס ער האט געמאכט דעם בלויפרינט דארף ער ערשט נעמען שטיינער און ברעטער און מאכן דעם בנין . . משא"כ די כלי אומנות פון תורה בויט די וועלט בדרך ממילא, און ווי מ'פסק'נט אפ אין תורה, טוהט זיך די זאך בדרך ממילא. [ליתר ביאור עיי"ש בארוכה].

און דאס בעטן מיר "ותן חלקנו בתורתך", אז דער בירור פון חלקו בעולם זאל זיין אין דעם אופן הבירור דתורה כו'" עכ"ל.

[54] לפי פי' זה צ"ב בהלשון, שמשמע שהברכה הוא שיהי' חלקו בתורה, לא רק כמו האופן של תורה, וצ"ע.

[55] ויש להוסיף שלפי דעת הרמב"ם (ע"פ המבואר בחידושים וביאורים בהל' בית הבחירה (ברוקלין, תשס"ב) ע' י-יא) שעיקר ענין בית המקדש הוי עבודת הקרבנות, יובן עוד יותר השייכות בין אמירת ענין זה לסדר קרבנות.

[56] (ירושלים, תשל"ה) ע' שמב.

[57] פי' זה הוי קצת דחוק כי שייך יותר לשון של מצוות מהלשון של תורה. ועוד צ"ב בהלשון של "חלקנו" כי אדרבה אז יהי' לנו כל התורה.

אבל ע"פ ביאור זה יש ליישב קצת מה שהקשו לעיל בההערות,  למה מתפללין רק על בנין בית המקדש, ולא על ביאת משיח בכלל. אבל ע"פ מה שביאר יש לומר שמכיון שרובן של המצוות שאין אנו מקיימין עכשיו הוי בבית המקדש, לכן להדגיש ענין זה אמר רק בנין בית המקדש, ויל"ע.

[58] בפשטות יש לומר שפי' של חלק הוא מצד זה שכל נשמה צריך לקיים כל התורה כולה, ולכן בא למטה כמה פעמים כדי לקיימו.

ואפשר י"ל שיש גם שייכות פרטי אליו, ע"פ מה שמבאר הרבי שכן הוא גם בנוגע למצוות שיש מצוות שיש לאדם חלק בו. ראה בתורת מנחם תשי"ג (ברוקלין, תשנ"ח) ח"ג ע' 113. ושם מעיר הרבי וז"ל: "מה שמצינו חגיגה טו, א ש"זכה נוטל חלקו וחלק חבירו", הרי זה בנוגע לגן עדן, ששם הוא שכר המצות, עבל בהמצוה עצמה, שהיא למעלה משכרה, יש לכל אחד את החלק שלו כו'" עכ"ל.

אבל יש להקשות שאיך הוא יודע בודאי אם החלק שלו במצוות הוי בהמצוות שנוהגות לע"ל, ויל"ע.

[59] ובאופן אחר מבאר שם שהשייכות בין ימות המשיח לזה הוא, כי יש חלק בתורה שיגיע לנו בשלימות ורק בביאת משיח, והוא החלק הנסתר שדוקא אז יבינו אותו שלימות, וצ"ע בלשון חלקנו, כי אפשר שהחלק שלו בתורה אינו בחלק הסוד, אבל יש לבאר ע"פ המבואר בשער הגלגולים להרב חיים ויטאל (ירושלים, תרס"ג) ע' יז, א, שזה שיש לכל א' חלק בתורה הוי בכל הג' חלקים גם בחלק הסוד, עיי"ש.

ובס' אבני שש (ברסלאו, תרכ"ו) ע' מד, ב מבאר שהשייכות בין לימוד התורה ללע"ל הוא, כי הלימוד של כל התורה לע"ל יהי' באופן נעלה יותר.