בענין עד דלא ידע

איתא במסכת מגילה ז,ב אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסים, קם רבה שחטי' לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחיי', לשנה אמר לי', ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי לא בכל שנה ושנה מיתרחיש.

מחלוקת הפוסקים אם הלכה כרבא או לא

א) הר"ן (שם ד"ה גמרא) והבעל המאור (שם ד"ה אמר) הביאו בשם רבינו אפרים שמשום ההוא מעשה שקם רבה ושחט לרבי זירא, נדחו דברי רבא. והוסיף הב"ח (או"ח סי' תרצ"ה ד"ה וצריך) שלכן סידרו בגמרא המעשה של רבי ורבי זירא אחרי דברי רבא, להורות שאין הלכה כמותו.

אבל הרבה ראשונים כמו הרי"ף שם והראש שם סי' ח' והרמב"ם הל' מגילה פ"ב הט"ו (וראה מ"מ שם ד"ה כיצד) פסקו כרבא.

וראה בפר"ח (או"ח סי' תרצ"ה סעי' ב) שכתב שאין טענת רבינו אפרים נכונה, שאם כן מדוע השתמט רבי זירא מלעשות סעודה עם רבה לשנה אחרת מטעם ש"לאו כל שנה ושנה מיתרחיש ניסא", הרי הי' צריך לומר לו שמסכים לעשות הסעודה בתנאי שלא יגיע למצב של עד דלא ידע, רק ישתה מעט יותר מהרגיל, ומזה שלא אמר כן, משמע שאעפ"כ ישתכרו יותר מדאי משום שהלכה עדיין כרבא. ולכן מביא הגמ' ההוא מעשה, ללמדנו שההלכה הוא כדברי רבא.

אבל לכ' יש לבאר שי' רבינו אפרים שבאמת יכלו רבה ורבי זירא לעשות הסעודה בעצמם ובמשפחתם, וזה שרצו לעשות הסעודה ביחד הי' אך ורק לקיים הענין של עד דלא ידע .

וביאור הדברים י"ל ע"פ המבואר בלקו"ש חל"א ע' 177 ואילך, שרבנו מבאר שבנוסף לשתיתת יין קיימו עד דלא ידע ע"י גילויים נעלים בין רבה לרבי זירא בעניני פנימיות התורה עד שפעל רבה אצל רבי זירא ענין כלות הנפש, עי' שם בארוכה.

ועפ"ז יש לבאר שלכן לא עשו תנאי שלא לשתות כ"כ כי הטעם לכל הסעודה בין רבה ורבי זירא הי' אך ורק לקיים הענין של עד דלא ידע כנ"ל, ולכן אם זה אינו שייך אין מקום לעשות הסעודה בדוקא עמו.

אבל לכ' צ"ב לשי' שאר הראשונים שהלכה הוי כרבא, לכ' מדברי רבי זירא משמע שהענין של עד דלא ידע הוי סכנה, וידוע שכל התורה נדחה במקום סכנה, וא"כ למה לא נדחה אחר מעשה זה? ועוד צ"ב לשי' אלו למה הביא הגמ' מעשה זו[2]?

והנה אפשר יש לומר בהקדם שישנם הרבה פירושים בהפוסקים שענין עד דלא ידע אינו כפשוטו כדלקמן. ואפשר שאחרי המעשה של "קם רבה ושחטי' לרבי זירא נשאר ההלכה כרבא שישנו ענין של עד דלא ידע אבל בצורה קלה יותר[3].

פירושים שונים בעד דלא ידע

ב) הטור (או"ח סי' תרצ"ה) כתב וז"ל: וצריך שישתכר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי עכ"ל. ומפרש הב"ח (שם ד"ה וצריך) בדעת הטור וז"ל: ולפע"ד כפשוטו, דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע כלל מה חילוק יש בין ארור לברוך מרדכי, שזה הגיע קרוב לשיכורתו של לוט, ואין לתמוה איך הרשוהו להשתכר כל כך, שהרי רבה ורבי זירא היו משתכרים עד שקם רבה ושחטי' לרבי זירא עכ"ל.

וכן במחבר שם סעי' ב' כתב וז"ל: חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי עכ"ל. ומסתימת לשונו משמע שמפרש ג"כ דברי רבא כפשוטו. וכן מלשון הרמ"א שלמד כן בדעת המחבר שכתב בהגהה אחרי דברי המחבר הנ"ל וז"ל: וי"א דאי"צ להשתכר כ"כ עכ"ל[4].

אבל הב"י (שם ד"ה מצוה) הביא מה שכתבו התוספות (מגילה שם ד"ה דלא) והר"ן (שם ד"ה גמרא) שכוונת רבא הוא שצריך להשתכר עד שאין יכול לומר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים. ומבאר הב"י שאם הי' החיוב להשתכר עד שאין יודע בין ארור המן לברוך מרדכי לבד, אפילו הוא שתוי הרבה, לא יטעה.

ועד"ז לפירוש האגודה[5] והמהרי"ל[6] בשם מהר"י סג"ל – פירשו שצריך להשתכר עד שלא ידע לחשוב שארור המן בגימטריא ברוך מרדכי (שהוא בגימטריא 502). המג"א סק"ג הביא דברי האגודה להלכה. ולפי דבריו יתורץ היטב קושיית הב"י שאין החיוב שלא ידע כפשוטו בין ארור המן לברוך מרוך מרדכי[7].

אבל עוד קשה קושיית הב"י לפי השיטות (טור מחבר ועוד) שהפירוש של עד דלא ידע הוא כפשוטו, שלכ' "אפי' ה' שתוי הרבה לא יטעה"?

ונראה לומר ע"פ המבואר בשפ"א (במגילה שם) שמפרש שאין הכוונה שמחוייב להשתכר עד שמגיע למצב של עד דלא ידע, אלא שמחוייב לעסוק במשתה כל היום, וכל זמן שלא הגיע לשיעור של עד דלא ידע עדיין חל החיוב עליו לעסוק במשתה, וכשמגיע לשיעור זה אז פטור מלעסוק עוד. אבל אפילו קודם שמגיע לשיעור זה יוצא כל שעוסק במשתה. ולפ"ז מיושב היטב קושיית הב"י גם להשי' שהפי' של עד דלא ידע הוא כפשוטו.

והנה לכ' יש להקשות על כל שי' אלו שאיך יכול להיות שמערבים המן ומרדכי לכ' זהו נגד עיקרי החג ועיקרי הדת[8]?

והנה ביד אפרים (על הט"ז שם סק"א) פי' וז"ל: וז"ש חייב לבסומי בפוריא עד שלא ידע כו' עד הוא ולא עד בכלל. ורצונו לומר שגדול חיוב השתי' בזה לבסומי עד גבול דלא ידע כו' שמן הגבול הזה והלאה הוא ביטול כוונת חיוב שחייבו חכמים לבסומי כדי שיתן הלל והודאה, שכיון שיתבלבל דעתו כ"כ דלא ידע בין ארור המן כו' פשיטא שאין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס עכ"ל. ולדבריו א"ש[9].

]וליישב שאר השי' שמפרשים שבאמת יש עירוב בין ארור המן לברוך מרדכי, י"ל ע"פ המבואר בכמ"כ בחסידות (ראה בשיעורים בתורת חב"ד מהגה"ח ר' יואל כהן שליט"א ע' מב' ואילך) שישנו דרגא נעלית באלקות שהמן ומרדכי הם בשווה, ובהדברים עמוקים ואכ"מ.]

בטעם החיוב של עד דלא ידע

כתב אבודרהם (ר"ט) וז"ל: שטעם הדבר שחייבו חכמים להשתכר בפורים, שהלא בכמה מקומות בתורה מוזכר שהשכרות הוא מכשול גדול כמו השכרות של נח ולוט וכו' אלא מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש הי' ע"י משתה, כי בתחילה נטרדה ושתי מן המלכות ע"י משתה יין, שנאמר (אסתר א) "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר להביא את ושתי . .", ובאה אסתר תחתי' ע"י משתה יין, שנאמר (אסתר ב') "ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר", וכן מפלת המן הי' ע"י משתה יין, ולפיכך חייבו חכמים להשתכר בפורים מפני שבא הנס ע"י משתה יין. ועל ידו נזכר הנס הגדול עכ"ל.

ובזה יש לבאר למה כתב הרמב"ם בהל' מגילה פ"ב הט"ו שהשתי' יהי' בתוך הסעודה וז"ל: כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו עכ"ל. מבואר מדבריו שחובת שתיית יין עד שישתכר – היינו החיוב של עד דלא ידע הוא פרט בסעודת פורים וא"כ מובן לשיטת הרמב"ם שהשתי' צ"ל ביום (מכיון שהסעודה צ"ל ביום כמבואר ברמ"א שם) ובשעת הסעודה.

---

[1] וביאור מעשה זה – ראה חידושי אגדות מהרש"א שם, שו"ת חתם סופר או"ח סי' קפ"ה וסי' קצ"ז, ליקוטי שיחות חל"א ע, 177

[2]לפי המבואר בפר"ח מובן, אבל לפי מה שבארתי לפנים דלא כפר"ח עצ"ע.

[3]ושו"ר שעד"ז מפורש ביד אפרי על הט"ז שם סק"א

[4]וכן כתב בסידור היעב"ץ ע' שפ"ה ששמע מאביו – החכם צבי – וז"ל: שהרי אין הדבר יוצא מידי פשוטו בענין המעשה, וצפון בו סוד גנוז ליודעי חן עכ"ל. וראה גם בשערי תשובה שם סק"ב שהביא מסידור עמודי שמים וז"ל: שאביו הגאון ז"ל היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו, ומי שהוא חלוש בטבעו (או שמשטתה עד שאפשר שיבא עי"ז לידי מעשה או דברים שלא כהוגן) אין לו לשהות יותר מדאי עכ"ל.

[5]מגילה סי' ו' – הובא דבריו בדרכי משה או"ח שם אות ב'

[6]ראה מהרי"ל דפוס מכון ירושלים תשמ"ט ע' תכ"

[7]והנה הרמב"ם בהל' מגילה פ"ב הט"ו וז"ל: ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו עכ"ל. וצ"ע איך יפרש הרמב"ם ענין עד דלא ידע כי לכ' רק ע"י ירדם אינו מגיע לעד דלא ידע כפשוטו, ולכ' צריכים לומר שהרמב"ם יפרש כאחד מהאופנים שבפנים שאינו כפשוטו ועצ"ע.

[8]ואפשר שזהו כוונת קושיית הב"י וצ"ע.

[9]ועד"ז לפירוש הט"ז (שם סק"א) וז"ל: חייב אינש לבסומי כו' רבים רוצים לתרץ ולפרש מה הכוונה בזה, ולא נתיישב. ולעניות דעתי נראה לפרש בדרך זה דצריך האדם לתת שבח לו ית' על טובה כפולה שעשה עמנו, הא' הוא פורענות שהביא הוא ית' על המן, ואלו לא נתברך מרדכי אלא היה ניצול עם כל ישראל דיינו, אלא שבירכו למרדכי בגדולה מאוד והטובה יתירה, ע"כ אמר צריך לבסומי עד שלא ידע מעלתינו מן ארור המן שזה מפלה שלו לברוך מרדכי שזה מעלתינו שני'. והכוונה מדאמר עד דלא ידע מכלל שקודם שכרות שלו ידע שבח ע"ז, בזה נתכוונו שלא יפסיק מליתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד, ואז פטור מזה, כן נראב לפי עניית דעתי. ועד"ז פי' הגר"א או"ח שם ד"ה חייב.